מסתובב ברשת סרטון באידיש. רב אחד שר באידיש בכאב גדול לאותם הורים,
שנגיד בלשון עדינה “אינם פנויים” לילדים שלהם
ומעדיפים לבלות עם המכשיר.. כנאמר “הלעיטני נא מהאדום האדום הזה”…
אדום ומסוכן.
שר מליבו: ” אנא – –
שימו לב לילדכם, תתיחסו אליהם
מה הם רוצים? אוזן קשבת. לא להיות לבד. כתובת ליפרוק ולהתפרק
חמימות מאבא אהבה מאמא. רוצה בסה”כ לשוחח איתך ושתידרוש בשלומו
אבל הראש שלך מונח במקום אחר
הצילו הורים יקרים.”
הצילו.
גם אותי הסירטון זיעזע וקומם. טוב,אם נודה על האמת ,ביננו ,כל יום רואים כאלו אבות\אמהות
אם בגינה \בסופר \בספרייה \באוטובוס בטיול בהופעה ואפילו… ..כן.. חטאנו. גם בבית הכנסת.
לאן הגענו אנשים ?
לאן ? דור המבול. אוי. איזה בלבול.
בעצם הסרט מעביר תדר של חוסר יחס לילד.. איך ניפגע. נעלב והולך למיטתו לבכות.
נמצא לבדו במחשבותיו וברגשותיו.
אבל זה לא רק. זה הרבה יותר.
שימו לב לשחקן הבאמת גדול. במידותיו.. לאימפולסיביות שבה מגיב לילד.
למהירות בה מכניס את האוכל לפיו
ואיך שנהנה מבדיחה טובה בקול. ולא בכדי.
אם אתה לא מסוגל לסתום את הפה ואוכל כל דבר. בכל שעה. ויותר מדי.
אם אין לך רגישות להקשיב לילד כשצריך אותך
אם אין לך את הרגישות וההבנה הבסיסית שיאללה הילד שומע אותך צוחק מהסמרטפון בחדר ליד,
אם אין לך משמעת עצמית בסיסית והבנה שיש כזה דבר בלקסיקון שנקרא זמן איכות. זמן עם הילד. נטו לילד,
אז באמת אין פלא שזו רמת ההתנהגות ובכלל הרמה שלך.
וזה הסרטון היטיב להביע ולשדר. ולכן הצליח לזעזע.
” בן אדם. עלה למעלה עלה בן אדם. יש בך כנפי רוח”
תאמין שיש לך את היכולת לצאת מיזה ו.. פשוט להכנס להילוך אחר. להחליט להשתנות ולשנות.
להחליט להדליק ולשמח את הלבבות והנרות שבבית פנימה ולא להאיר החוצה..
את היכולת להפסיק ולכבות את האש הזאת ששורפת לבבות ובתים ואוכלת אותך מבפנים…
אש זרה.
מעניין שאותיות אש הם א -אהבה וש- שנאה…
אמת שקר עיקר טפל חשוב בטל
באיזו אש אנו בוחרים . מה בוער לנו מבפנים… מהו החום שסובב אותנו..
נקודה למחשבה.
פעם ביקרתי אשה שנמצאת באיזה מכון גמילה שעושה עבודת קודש. כפשוטו. מחייה מתים.
מה שהפעים אותי היה הרעיון שיצא מליבה – –
אין לך מושג כמה הצטערתי והתאבלתי על הילדה הקטנה שלא קיבלה מענה.
ו…היא לא היתכוונה לתקופת הילדות שלה עצמה. ההורים שלה סופר חמימים דואגים ומכילים.
היתכוונה לילדה שבתוכה. לילד שבי. למה הייתי מכורה ולא נתתי מקום לילדה שצעקה מבפנים גם אני רוצה.
תני לי מקום. תמצאי לי פתרון. תטפלי בי. קחי עזרה.
למה העדפתי תמיד את ההתמכרות ?
לא התייחסתי לעצמי. לתוכי. לנשמה שבי. לאמת הפנימית.
עטפתי את עצמי באשלייה שיקרית ניכזבת וכוזבת. ברגע אחד של פנטזיה שמיתאדה לה.
אם רק הייתי עוצרת ומבקשת עזרה בזמן. אם הייתי קשובה לנשמה. למה לא חייכתי יותר לעצמי ?
איפה היה הנר שבתוכי ? !
זעקתה נותרה ללא מענה..
“צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר
ואין נר שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר… {הרב קוק}
הנר הפנימי. כך נקרא השיר המקסים הזה של עמירן דביר.
לחיות בתודעה ובהרגשה חזקה שיש לי את החובה והיכולת להאיר את נרו של ילדי.
פשוט לשבת לצידו לאור הנרות ולהנות מהחוויה הזאת של הורה ילד.
להשכיל ולהיות בענווה כדי להנות ולתת מקום לאורו של ילדי { ו לא לתת מקום לאורו של המכשיר…}
להאמין ביכולת שלי להפיץ את האור הזה החוצה –
וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים
ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו
סיפורים רבים על תקופת השואה מתארים את מסירות הנפש , את הגבורה היהודית
את הרצון הפנימי שעדיין נשאר להם בתופת לשמור על המנהגים. לקיים אותם בלי תנאים
ובסכנת נפשות. את הצורה הבלתי ניתפסת של הדלקת נרות חנוכה מתוך דלות הגופ והנפש
שם בתוך החושך היה גם אור.
נלחמו ע”מ להדליק את האור ברבים. ע”מ לזכות בברכה.
היה להם משמעות גם בתופת. סיבה לחיות.
גם אנו בדורנו יכולים ומוכרחים לעמול ולגלות את אור הנר. שבתוכי. שבילדיי.
לתת מקום ואפשרות לאלו שקשה להם ושבויים ומכורים, נמצאים במלחמה תמידית.
לעזור להם בכבוד ובסבלנות להגיע למקום מואר ומכובד יותר
לתמוך בהם ולהיות שם בשבילם.
כי אם הם לא שם בשביל עצמם ,ק”ו לא יוכלו להיות שם עבור ילדיהם הרכים
לעשות הכל בנחישות בעוצמה אך ברכות כדי לגרום להם להדליק ולגלות את הנר שבתוכם
לתת להם סיבה לחיות. למצוא משמעות ושימחה והודייה בחיי היום יום הפשוטים.
“כי אין איש שאין לו נר “…..