ה’ שפתי תפתח.
שיימלא הפה במילים טובות. בתפילות.
באוכל מזין, וטעים. במים חיים. אויר לנשימה.
בלי חיידקים ומרעין בישין אחרים…
בליל הסדר הפה פעיל מאד. יש לו תפקיד מרכזי. אוכלים אכילה של מצווה, ומספרים ביציאת מצרים. פסח, פה שח.
“יכול מראש חודש?” האם אפשר להתחיל לקיים את מצוות והגדת לבנך מראש חודש? המסקנה היא שלא. צריך לספר את סיפור יציאת מצרים דווקא בליל הסדר, כאשר מצה ומרור מונחים לפנינו.
רב צדוק מסביר שאמנם המצווה מתקיימת בליל הסדר אך הדגש על הפה מתחיל עוד לפני פסח, כבר בראש חודש ניסן.
“המליך אות ה’ בשיחה” כך כתוב בספר יצירה לגבי חודש ניסן.
החודש שבו הדיבור נגאל. הדיבור שהיה בגלות, יוצא לחירות.
החודש שבו למדנו שמילים יוצרות מציאות, יוצרות חודשים ושנים. בו נצטווינו לקדש את החודשים. במילים.
החודש שבו גילינו על פי המדרש שהקול קול יעקב. שעניינו של עם ישראל הוא קול, דיבור.
מהי חירות הדיבור?
חירות זו אינה שחרור בלבד, התפרצות ללא חשבון, ללא התחשבות.
גאולה זו משמעותה חיבור.
הדיבור המתוקן הוא כוח המחבר בין המחשבה למעשה, וביני לבין הסובבים אותי.
אחד האתגרים בתקופה זו היא אתגר הפה. מה נכנס לפה ומה יוצא מן הפה. מילים ממשיות ווירטואליות, מזון פיזי ורוחני.
בבידוד הזה, שלחלקנו הוא צפוף, ולחלקנו הוא בודד, אנו נקראים לחשוב. לבדוק ולברור את החומרים העוברים בפינו. בשני הכיוונים.
וזה לא פשוט.
והמילים באפשרותן לחבר בינינו או להפריד.
רב צדוק מציע לבקש עזרה, “ה’ שפתי תפתח”.
לבקש מה’ שיסייע לנו לפתוח את שפתותינו, ושימלאו במילים טובות, בתפילות. “ופי יגיד תהילותיך”.
כל מתחיל בהחלטה. קריאת הכיוון. וקריאה לעזרה.
וממילא אם נבקש מה’ עזרה פינו מתמלא במילים של תפילה.
ולוואי שהתפילה תיענה.
שזמן מורכב זה יחבר בינינו ולא יפריד. שנאמר מילים טובות ומשמעותיות. לא מילים שמיד נתחרט שנפלטו לנו מהפה. או מהמקלדת…
ובעזרת השם ליל הסדר השונה הזה יהיה טוב. ומשמעותי. מחבר. וגואל.
ולוואי, שכמו שהקב”ה גאל את אבותינו במצרים, הוא ישחרר אותנו ויגאל אותנו. גאולת הדיבור וגאולה שלימה. אישית וכללית.