דרוש: פסיכולוג לענייני ‘תשובה’ / לילך שניידר

האם התשובה שלי ‘מקולקלת’ ? האם משהו נשבר בה ? מה לא בסדר בתהליך שלי, לעומת כל האחרים, אלה המתוקתקים, שאצלם נראה שהכל כבר מונח במקום, והם שועטים קדימה, עטים על המצוות, מקפידים על קלה כחמורה, מדי שבוע נוחת בסלונם אברך צעיר ועד השעות הקטנות של הלילה מלמד אותם ‘הלכות שבת’. הנשים מצליחות להרחיב את המשפחה מדי שנתיים, לשגשג קריירה מפוארת, להגיע לשיעורי תורה, לבושן מוקפד והן שלמות וזורחות עם כיסוי הראש המפואר.

ואצלי, מה לא בסדר ?

כשקראתי את ‘מקימי’, של נועה ירון דיין, נפעמתי מהספר. אבל בין לבין, אני זוכרת שתהיתי מדוע אני לא ראיתי את כל ‘האורות’ הללו ? מדוע אני לא זוכרת רגע של ‘התחייבות’ חד משמעית ?

אולי אני לא הטיפוס המתחייב ?

במשך שנתיים ישבתי בבית והתפללתי לקב”ה שישלח לי זיווג. היה לי נוסח קבוע, הייתי כותבת אותו לפחות פעם ביום על פתק. בבוקר הייתי קמה וקוראת ברכות השחר, קריאת שמע ותהילים. ובמשך כל היום הייתי מתפללת, מדליקה נרות ומתפללת, צופה ברבנית ימימה מזרחי, מתמודדת. לא ידעתי כיצד הקב”ה יצליח למצוא לי זיווג הגון בתל אביב. התפללתי לגבר שאוהב את השם, ושהשם אוהב אותו, בן מלך. אלה היו מילותיי המדוייקות, שנתיים. ( לא אלך אחורה יותר בזמן, אבל גם שם התפללתי)

את הזיווג שלי פגשתי במוצ”ש, לאחר שבת שחורה שעמק הבכא נפרש לפני במלוא הדרו. ייאוש נמוך יותר מזה לא פגשתי, והוא היה מפחיד. אך באותה שבת הקב”ה נעתר לי, ובמרחק פסיעות מביתי פגשתי את בעלי שיח’. מהשיחה הראשונה בבית הקפה הבננו שנינו שאנו מאמינים בני מאמינים. חמש שנים אחרי, אנו חיים כאן עם שתי בנות, הולכים בג’ינס ומנהלים בית כשר לחלוטין, מהדרין.

מאמינים בני מאמינים, רודפי חסידות ומעריצי הרבי מילוובאווטיש. כשהבת הבכורה שלנו אמרה לראשונה בגיל שנתיים פסוקים שלמים בסעודת שבת, אני בכיתי ובעלי כמעט. לשמור תורה ומצוות זו זכות מדהימה עבורנו, וכמו רבים ‘מהחוזרים בתשובה’, אנו מרגישים שכפו עלינו את הריחוק מהבית, מהיהדות, ממי שאנחנו. ב”ה מצאנו את הדרך. אבל עדין בג’ינס. האם התשובה שלנו מקולקלת ?

כך לפעמים זה מרגיש.

נראה שפועל יוצא מאמונה גדולה ואהבה בוערת לקב”ה, הוא וויתור על החיצוניות הבטלה, ויישור קו עם ההלכה. האמת, שכך הרי אמור להיות לא רק בחיצוניות ולא רק בענייני מלבושים, אלא בכל עניין ועניין באורחות חיינו.

ובכל זאת, ‘התשובה’ אינה קו לינארי, ומה שאמור להיות, לא תמיד הולך בתלם. איני יודעת מדוע דווקא זה כל כך קשה, כמעט בלתי אפשרי עבורי, עניין המלבושים. לשמור שבת זה קל ? להיות מובכת מול שאלות מהצד ‘שאינו שומר מצוות’ זה קל ? לשלוח את הילדים לחינוך זר לך, זה קל ?? פסח אשכנזי זה קל ? מכל אלה, חצאית מודרנית ומטפחת משי נשמעים לא רע בכלל .. אז למה זה ככה ? כל כך קשה ?

תשובה אמיתית לא נגמרת, לא אנו נחליט מתי הפכנו ‘לבעלי תשובה’, בינתיים אנחנו רק מנסים לחזור. התשובה היא חוויה על חוויה של חרטה והשתדלות קדימה, התשובה הזו, היא חלק מעבודת הבירורים שכל כולה מכוונת לגאולה הכללית שלנו, היא סעיף אחד ממכתב התשובה הארוך שלנו לבורא עולם, התשובה שלי לא מושלמת, אני מודה, אבל אתם תשלימו אותי, אני אחזיר לכם בצורה הוגנת – מלבושים תמורת שבת, שבת תמורת טהרה, טהרה תמורת פסח, פסח תמורת חינוך דתי, חינוך דתי תמורת אהבת ישראל, אהבת ישראל תמורת תלמוד תורה. שמעו, בואו נגיד את האמת, קשה לנו להיות צדיקים, בואו נחזק אחד את השני, לכולנו מצוות שאנו פשוט לא מצליחים ברגע הנתון הזה לקיים, אלה יכולות להיות מצוות צניעות, טהרה או שלום בית, מצוות כיבוד הורים או מצוות אהבת ישראל, כל אחת גדולה וחמורה מרעותה. התשובה שלנו אינה מקולקלת, היא אינה שבורה, היא פשוט צריכה שתמשיכו ללכת. תמשיכו ללכת לשיעורי תורה, תמשיכו ללכת הלאה, באחד הסיבובים האלה עוד תקטפו אותה, בשלה ופוריה מהעץ, ותכניסו אותה לשק המצוות שלכם. אין דבר קשה יותר לחוזר בתשובה מהתחושה שהוא נכשל פעם אחר פעם במילוי מצווה, אבל אנחנו כאן כדי להמשיך ללכת, אין לאן לחזור, ולא מביטים מעבר לכתף. וכשכך הם פני הדברים, ניתן להניח שעוד נשיג את אותן מצוות חמקמקות, במעשה ובכוונה, עוד נצליח.