להתפלל את הכלום שבלב
(עפ”י השתפכות הנפש אות צ”ד)
אמרו לה שהוא רוצה לשמוע אותה.
“דווקא בשפה של הלב ובמילים שלך הפשוטות – נמצא הקסם, החיבור האמיתי” הסבירו והוסיפו ציטוטים מספרי הצדיקים.
היא הקשיבה בעיניים בורקות. משוכנעת לחלוטין. היא רוצה להיות אמא מתפללת. היא יודעת שהיא צריכה את זה.
“צריכה” זו מילה חלשה לצורך הקיומי שיש לה בדיבור הפרטי מול מלכו של עולם.
הדיבור איתו הוא אוויר בשבילה, תזכורת יומית מה היא עושה כאן בעולם המבולבל שדורש ללא רחמיים, ולא מחזיר עודף. אין לה מקום אחר לקבל מענה, היא חייבת לבוא!
והיא אכן משתדלת. כל יום היא באה לפרק זמן קצוב לפגישה קבועה, רק היא והוא.
אבל כאן נכנס הכלום.
הכלום הוא האורח הלא קרוא שמתלווה דרך קבע לתפילה האישית.
כל פעם מחדש הוא מגיע, והיא כל פעם מחדש עומדת תוהה: ‘מה קורה לו ללב?!’
מה זה הכלום המציף, המחוצף, שמגיע ללא הזמנה לזמן השפוי היחיד ביממה, מנתק ואוטם?
‘איך אתה מעז?’ היא גוערת בלב המתחמק שלה. ‘תשב איתי מיד!’ מורה לו את הדרך לכיסא הנדנדה במרפסת. ‘אנחנו מדברים עם המלך עכשיו, תהיה מחובר בבקשה!’
הגערות נבלעות בשמיים. אך הכלום עודנו והלב איננו.
היא מתיישבת בכבדות. שוקעת בריפוד יותר ויותר. עוד רגע עפעפיה נעצמות.
‘לא רוצה לישון עכשיו!’ קול בתוכה צועק. היא מתרוממת ומתחילה להסתובב במרפסת הקטנה, הלוך ושוב.
“אתה שומע לב? איתך או בלעדייך, מדברת!” היא מנסה להיות אסרטיבית, לא לתת לאטימות לנצח.
“אבא, היום בבוקר הצלחתי להוציא את הילדים בלי צעקות, וזה לא מובן מאליו, אז תודה, גם דסי הקשיבה יפה, אפילו הספיקה את ההסעה, וזה הישג” אוייש… עכשיו היא נזכרת! דסי שכחה את המעיל בהסעה, בתחזית כתוב שמחר יהיה גשום, מה תעשה? דסי הזו, שכחנית שכמוה, למה היא שוכחת כל דבר. מה יהיה עם הריחוף שלה? גם את דפי החזרה בתורה שכחה בכיתה, ולא היה להן איך ללמוד…
“זה ממש מעצבן, אבא. אבל ממש!” היא קוצפת לפתע. ומתנערת. שנייה, עכשיו היא אמרה לו תודה על שצלחה בוקר רגוע, ובפרט עם דסי. מה מעצבן פה! מה הקשר בין המשפטים? מה אבא שלה יחשוב על הדיבור שלה, הבלתי הגיוני?
היא מנסה לשלוח עוד כמה משפטים, שמתקשרים בקושי, ונאמרים בקושי. ומתערבלים בסבך מחשבות ששוטף ללא רחמים.
היא כמעט מתייאשת. העולם שמאחורי המרפסת קורא לה לשוב. שם יש לה דיבורים, והרבה עניין מתחלף. המסכים מחזיקים אותה ערה עד השעות הקטנות של הלילה, הזמן חולף שם, זולג בלי להרגיש. רק כאן, בזירה מול השם, הזמן עומד. מורגש. כבד.
‘חכי אמא יקרה, אל תלכי’ קול פנימי בה קורא.
‘את כובשת עתה מלחמה חזקה. האם תיסוגי אחור רק מפני מחשבות מבלבלת וחוסר מילים? הרי אם תעשי כן תהיי דומה לאותו הגיבור המתייאש מלכבוש עיר, מחמת כרום של קורי עכביש המצוי על הפתח!’
היא מאמצת את עצמה. מוכנה לקרב.
הכלום הזה הוא קורי עכביש. מסך דקיק. היא לא הולכת בגללו.
אם אין לה כלום עכשיו ומרגיש לה כלום. היא תדבר את הכלום הזה. ואם לכלום הזה אין מילים
היא תשתוק אותו. ותחכה.
היא נזכרת במלאכים הקדושים הקרויים “חשמלים”
עבודת השם שלהם חלקה ב”חש”- בשתיקה, וחלקה ב”מל”- בדיבור.
יש תפילה של שתיקה. שתיקה של געגוע לדיבור.
וזה בדיוק מה שהיא תעשה עכשיו.
כיסא מתנדנד. ואמא יושבת. מחשבות רצות. ודיבור שכבוי. “אבא, תעזור לי” פולטת האמא הלוחמת מדיי כמה דקות שתיקה. “תעזור לי, אנא” מוסיפה, ושותקת.
הזמן עובר לאט. כבד. והיא נשארת. תחנונים בפיה שקט ארוך וציפייה.
ופתאום תוך כדי הגעגוע למילים הנעלמות, היא מרחמת עליה, על אמא הזו.
שצריכה עזרה בכל כך הרבה תחומים, ואין לה פתרונות.
שרוצה כל כך הרבה דברים, והתוצאות שלה דלות. ועד שסוף סוף היא באה לפני מי שברא לה את הקושי ואת הפתרון, מי שנתן את המכה ויש לו גם את התרופות המתאימות, אין לה מילים. הוי. אין לה מילים לדבר איתו, לספר לו!
זה מאוד עצוב שאין לה מילים. ריבונו של עולם, אין לה מילים!
ופתאום הלב החמקמק מתחבר ומתחיל לפעום.
וכבר מופיע לו חצי דיבור שבור:
“ריבונו של עולם, אבא, גם אם לא אגיד כלום. אני נשארת
אין לי דרך אחרת לחתור אלייך, אבא שלי, תבין,
אתה עשית ככה, שהכל עובר דרך הפה. כל הקשר שלנו
ואם אין לי מילים, אשתוק.
ואתה תיקח את זה, ואתה תאהב אותי ככה ממש, כי אתה אוהב אמת. וזה המקום שלי עכשיו, אטום ושותק”
ולפעמים, הכלי החדש שנוצר מהגעגוע מתחיל להתמלא.
ונולדים דיבורים חמים כגחלי אש. אז היא נשטפת קירבה מתוקה.
אך יש גם פעמים רבות אחרות שהיא עדיין מחכה, ביובש המדברי. בכלום המעיק, שלעיתים מעמיק.
אבל היא נשארת. כי היא צריכה לכבוש מלחמה חזקה ואין לה דרך אחרת.
והיא יודעת, ככה הבטיחו הצדיקים, גם ככה, בשתיקה, היא כובשת. ובסוף תנצח.
לתגובות: NEKUDATEMET148@GMAIL.COM