.”ברוך נותן המכאוב”- על משמעות הכאב בלידה.
לא פעם נשים שואלות אותי ‘למה לא לקחת אפידורל? למה לסבול אם יש פתרונות טכנולוגיות?’ ותשובתי היא- באמת שאין צורך לסבול, מי שסובלת שתיאזר במשככי כאבים. היהדות, בניגוד לנצרות הקתולית, איננה אוסרת על האישה להשתמש במשככי כאבים והיא איננה רואה בפסוק “בעצב תלדי בנים” כ “הידור מצווה”. בעצב תלדי בנים זוהי מציאות נתונה לאחר חטא אדם הראשון, מציאות שמחפשת המתקה, מציאות שמחפשת תיקון. ואז הן שואלות- ‘ואת? נעזרת במשככי כאבים?’ ואני עונה: ‘אני , ברוך ד,’ לא הייתי צריכה’. יש שיבינו בדיוק על מה אני מדברת, ויש שירימו גבה. וכיצד אישה יכולה לא להצטרך למשככי כאבים? ד’ ברא אותנו עם היכולת להרות, ללדת ולהמתיק את כאב הצירים דרך עבודה מלאת קשב לגוף בזמן הלידה. עבודה קשובה לצירים באמצעות תנועה, מגע, קול נשימה ומים, מקלה באופן משמעותי על הכאב ומאפשרת להפוך את צעקת היולדת לעוצמה ואת הכאב לנוכחות גופנית עמוקה. ה’ יתברך ברא את גופנו המופלא עם היכולת לשאת את הכאב, אלו הן ה”אנדורפינים”, משככי הכאבים הטבעיים שלנו המסייעים בהרגעת הכאב בלידה.
ומה תפקידו של הכאב בלידה? למה הבאת תינוק לעולם לכתחילה מתאפיינת בכאב? על כך יש פירושים שונים, ואני רוצה להציע כיוון מחשבה שמדבר אלי בעקבות ניסיון עבודתי כדולה, ובעקבות ההתנסות שלי כיולדת: הלידה מתרחשת בגוף, ומתאפיינת בתחושות גופניות חזקות ביותר, והבולטת שבהן היא – הכאב. הכאב נוכח בלידה בין אם נבחר להכיר בקיומו, ובין אם נבחר לנסות להיפטר ממנו באמצעות משככי כאבים שונים. על כך אין ויכוח.
אולם לצד הכאב, קיימת תחושה גופנית חזקה לא פחות. בן זוגו ההופכי של הכאב, הריהו העונג. ובניגוד לכאב, שבולט באופן דומיננטי בלידה, העונג זוכה לתפקיד מכריע במעמד אחר: זהו המעמד של ראשית ירידת הנשמה לעולם, המעמד המאפשר יצירת חיים חדשים בעולמינו – זמן הייחוד שבין איש לאישה.
הקשר המיוחד שבין יחסי אישות ללידה הוא נושא נרחב, מהיבטים שונים. מומחים בתחום הלידה (מישל אודנט, אינה מיי גסקין ואחרים) כבר הצביעו על המאפיינים ההורמונליים המשותפים לשתי ההתרחשויות הללו. העובדה הפשוטה היא ששתיהן מציינות את תחילתו ואת סופו של תהליך אחד: הבאת תינוק לעולם. לא בכדי בחר מלך מלכי המלכים להוריד נשמות לעולם בדרך זו. המסע המופלא, המתחיל בהפריה שבין הזרע והביצית, ממשיך בעובר הרוקם עור וגידים ברחם האם, ומסתיים בפתיחת רחם האישה וביציאתו של תינוק – מתרחש כולו בגוף. החוויות החזקות שלו הן העונג בראשיתו, והכאב בסופו. זוהי הדרך בה בחר הקב”ה להפיק את ‘האירוע’. ולכן הכאב תפקידו המרכזי הוא להנכיח את הגוף כשחקן הראשי של הלידה. לא סתם הגוף משחק תפקיד מרכזי. הבאת נשמה לעולם משמעה נשמה שיורדת מכסא הכבוד לתוך גוף גשמי וחומרי. כמו שמופיע בניגון עממי של חסידות חב”ד- “הנשמה יורדת לתוך הגוף, וי צועקת וי וי, ירידה זו צורך עליה, עד שכל זה הוא כדאי” . הניגון מתאר את ירידת הנשמה לגוף, ירידה המסבה לה סבל ומצוקה; היא צועקת ומבקשת לשוב למקורה הראשון האלוהי, ואינה חפצה כלל להיות שקועה בחומר. אולם למצוקה זו מענה בצידוק מפתיע: “ירידה זו צורך עליה”. הנשמה יורדת אל הגוף משום שדווקא בו, בעולם המעשה הארצי, יש משמעות לחיים השואפים להידבק ברוחני ולהתמזג עימו.
ואפשר, לפי מה שנאמר, שהכאב הוא צעקת הנשמה שמסרבת לרדת לעולם. כאב הנשמה על אבדן הבלעדיות הרוחנית שממנה נחצבה. ומה משיבים לה? ירידה זו צורך עליה, עד שכל זה הוא כדאי. יש לך תיקונים לעשות כאן. לא נשלחת לכאן לשווא. הגעת לכאן להעלות ניצוצות מהחומר, מהגוף. על אף שהיא הייתה חפצה להישאר בעליונים. להישאר בגן עדן.
“בעצב תלדי בנים”- העונש שנענשה בו האישה והוא מציין את העזיבה של אדם וחוה את גן העדן, הרחם של העולם. העובר במעי אימו מתואר במדרש במסכת נידה באידיליה המעלה אסוציאציות ברורות מגן העדן- “ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו …ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים …” ועל ימי הבריאה נאמר במסכת חגיגה- “אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו” גן העדן, כמו העובר במעי אמו, זוהי הוויה הרמונית בראשיתית שכולה טוב. הדעת יוצרת את השניות של טוב ורע. הפרידה מעולם זה אל העולם המבולבל של טוב ורע כרוכה בכאב, בעצב, בצעקה. כפי שנאמר בפרקי דרבי אליעזר: “ששה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע … ובשעה שהולד יוצא מן הגוף”. וכמו בניגון החב”די, הנשמה איננה רוצה להגיע לעולם, היא צועקת. ובמה מנחמים אותה? ירידה זו צורך עליה. יש משמעות לירידה, יש משמעות לכאב. המשמעות איננה בהשארות בכאב, בהנצחת החטא הקדמון כמו הנוצרים. המשמעות היא בתיקון, בירידה לצורך עליה. כיצד מתקנים את חטא חוה? התיקון הוא להפך את העצב לשמחה. להפך את הכאב לעצמה. לחוש בתוך הירידה את העלייה הגדולה שהיא מזמינה. וזה משתנה מאישה לאישה ומלידה ללידה. זהו החיפוש האמתי של כל אישה ממקומה לקראת לידה. יש שיבחרו להיעזר במשככי כאבים כדי להמתיק את הכאב, ויש שזכו ומצאו המתקה דרך עבודה קשובה לגוף המהפכת את הכאב לעצמה גופנית שרק מי שחוותה זאת תבין. עצמה גופנית שכל מילה שתבטא אותה תקטין אותה, והיא מבטאת את האושר הכי גדול שיש בהבאת חיים חדשים לעולם. אושר שגם אותו כל מילה לא תכיל. ואסיים בשורה מהשיר “ברכה” של לאה גולדברג ,שהלחן המקסים לשיר של הרכב “תפילת הדרך” התנגן בלידה האחרונה שלי-
“ברוך בורא הברכה, ברוך בורא האושר, ברוך נותן המכאוב. ידענו כי טוב הכאב, ידענו כי טוב האושר, ידענו כי טוב”
“עלי באר”, ליווי נשים במעגלי החיים.
הכנה אישית, גופנית ורוחנית ללידה- ליווי בלידה (דולה)- הדרכת כלות- יעוץ נשי.
Ali-beer.co.il