את הגשם תן רק בעיתו – שרים בשיר,
אך בפרשה הזו מאד ברור מתי ה’ ייתן את הגשם בעיתו.
אם נשמע לו, יהיה מצוין. אם לא…
יהיה מאד לא מצוין.
זהו המוטיב החוזר בספר דברים בכלל, ובפרשה זו בפרט.
הרעיון הזה שבעידן המודרני אנו בורחים ממנו כמו אש.
לא רוצים להסביר שאסון נובע ממעשינו הרעים, ושברכה נובעת ממעשינו הטובים.
אך במקורותינו הקדושים אין מנוס מן הרעיון הזה, הוא מופיע על כל צעד ושעל.
רש”י בפירושו הראשון לפרשה מתייחס למילה עקב: “אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון”.
רש”י מזכיר לנו שישנן מצוות שקצת שכחנו. שאותן אנו דשים בעקבינו, כלומר דורכים עליהן, מזלזלים בהן. רש”י מדגיש ששמירה על מצוות אלו משמעותית מאד. אולי אנחנו שכחנו אותן אבל הקב”ה לא שכח אותן.
על אלו מצוות מדובר?
אולי כאלו שפחות “נחשבות” ומעוררות תהילה, אולי אלו שפחות נראות לעין. אולי כאלו שמקיימים אותן בחדרי חדרים, רק אני מול בוראי.
המדרש עליו מבוססים דברי רש”י מתייחס לאותן מצוות שאותן האדם משליך אחר עקבו ואומר שאם ניזהר בהן נקבל את כל הברכות המובטחות.
זהירות.
איזו מילה כבדה.
שכל כל כך נוכחת ביום יום שלנו תמיד, וכעת יותר מתמיד.
הבעש”ט, בתורה הראשונה בצוואת הריב”ש שופך אור חדש על המילה זהירות.
הוא ממליץ בחום להיזהר במצווה קלה כבחמורה, בדומה לדברי רש”י והמדרש. הבעש”ט חוזר ומדגיש שישנן מצוות שאולי שכחנו שגם בהן צריך להיזהר…
אבל הוא ממשיך ומסביר שהמילה זהירות קשורה למילה זהר. כאשר זהירים במצווה, גורמים לכך שהיא תאיר. שאנחנו נאיר.
זהירות זה אור.
כי בכל מצווה יש אור, ובכל אמצעי הזהירות יש אור.
לשים מסיכה, לשמור מרחק, וכו’…
זה מעשה של התחשבות. של חסד.
וזה אמנם אולי מעיק, אבל זה גם מאיר. זוהר.
כמו הרבה מעשים קטנים שנראים אולי קטנים אבל הם בעצם גדולים ומאירים.
אם נזכור אותם, וניזהר בהם.
כך יאירו אותם מעשים, ונאיר אנחנו.
אז השבוע אני מציעה עצה מעשית.
תחשבו על מצווה או אמצעי זהירות שקצת שכחתם, שזלזלתם בו.
ותיזהרו בו. ותזהירו אותו. תנסו לראות מה האור שלו. תסתכלו עליו באור אחר.
בתפילה שכל החולים יתרפאו, ושהוראות הזהירות המרובים של תקופתנו יפוג תוקפן…
שנמשיך להיזהר תמיד, ברוגע בנחת ובאור.
שבת שלום!