תמיד אהבתי אותיות.
לכל אות יש צורה, משמעות. עומק. כדברי הבעל שם טוב יש בכל אות עולמות נשמות וא-הות.
ולכל חודש יש אות. מעין אותות, מפת דרכים. סימני דרך.
ויש גם מורי דרך המסייעים בקריאת הסימנים. מורי הדרך הנאמנים שלי, מלווים את ראשי החדשים שלי כבר כמה שנים טובות.
בעיקר רב צדוק בפרי צדיק והבני יששכר.
אבל כשהגעתי לחודש תשרי עמדתי נוכח שתיקה רועמת.
הספרים המוכרים לא מתיחסים לחודש תשרי, רק לראש השנה.
הם לא גילו מהי האות של חודש תשרי.
לא אמרתי נואש וחזרתי למקורות. יש 12 אותיות, המקבילות ל12 חודשים. הגיון פשוט הוביל אותי לכך שהאות של חודש תשרי היא ל’.
אך למה לא לומר זאת? מדוע השתיקה?
נראה לי שלא סתם שתקו מורי הנאמנים.
שתיקה זו קשורה קשר מהותי לעניינו של חודש תשרי וראש השנה.
“תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו” (תהילים פ”א:ד) מה משמעות המילה בכסה?
רש”י מסביר שמדובר ביום הכסא, יום בו עומדים לפני כסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא.
הגמרא דורשת את המילה בכסה:
איזהו חג שהחדש מתכסה בו – הוי אומר זה ראש השנה (ביצה דף טז עמוד א)
כלומר ראש השנה זהו החג היחיד שחל בזמן שהירח חסר. בזמן “מכוסה”.
ויש לדבר צד נוסף – ראש השנה הוא גם ראש חודש. אך לאן נעלם ראש חודש תשרי? אין הלל, אין מוסף של ראש חודש.
ראש השנה בלע אותו, מכסה אותו.
ראש השנה קשור קשר הדוק לכסוי. להצנעה.
המעבר מחודש אלול לחודש תשרי מחדד את הדברים.
האות של חודש אלול היא י. י’ מסמלת את הנקודה, את האין. את הצמצום, את מה בא לפני ההתחלה.
ופתאום מתוך נקודה קטנה, ראשונית, נברא עולם. פתאום מופיעה אות גדולה ועצומה. ל’. שתחילתה י’ קטנה, והיא צומחת וגדלה. ועניינה המשכה. שמה למד, לימוד – שזוהי גם המשכה.
רגע המעבר מי’ לל’, הוא רגע פלאי. נסתר.
כמו כל שינוי משמעותי בחיים. לרגע עוצמים עיניים, ופתאום קרה משהו. יש שינוי. מפתיע. פלאי.
בן רגע הופכים משתי ישויות נפרדות לזוג, פתאום מבטן נפוחה מתגלים חיים חדשים, פתאום הילד שהיה כל כך קטן הוא בן אדם. הולך מדבר ויש לו דעות…
פתאום נברא עולם.
אחרי יום שישי ארוך ומפרך עוצמים עיניים ופתאום שבת.
לפעמים אנחנו נמצאים במצבים שנראים בלתי פתירים. לא ישתנו לעד.
אבל פתאום יש שינוי. לידה. בריאה.
זה הסוד של חודש תשרי, של ראש השנה.
אחרי שעובדים קשה כל חודש אלול, בסוף עוצמים לרגע עיניים.
עומדים בכסה לפני הכסא.
עומדים לפני בורא עולם. עוצמים עיניים. ומאמינים.