“ונתתי לך מַהְלְכִים בין העומדים האלה”. (זכריה,ג’) מי אלה? מי אלה העומדים האלה? יש פירושים ידועים על הפסוק המפורסם הזה, ביניהם: ביאור הגר”א- “אמרי נועם” :”שהאדם הוא העולה במדרגתו יותר והמלאך עומד תמיד במדרגה אחת, מעת שנברא, והאדם יכול לעלות מעלה מעלה וזהו שנאמר “שרפים עומדים ממעל לו”. רמח”ל- “דרך עץ החיים” : “ישראל נקראו מהלכים. מלאכים שאין להם כח של בחירה עומדים הם במדרגתם – לא יכולים לעלות ולא לנפול ממדרגתם, ישראל שיש להם זכות בחירה יכולים לעלות ולנפול ממדרגתם” רוב הפירושים מתבססים על העובדה שהעומדים אלו מלאכי השרת והמַהְלְכִים אלו ישראל שיש להם נשמה. אבל,משום מה, המשפט הזה מואר לי פתאם באור שונה מהמקובל.
אחרי 4 וחצי שנים במדרשה לבעלות תשובה בירושלים יצאתי לעולם הגדול. וכבר ששכחתי איך זה מרגיש. הפעולות הן אותן פעולות – לקום להתפלל להתארגן לעבוד/ ללמוד וכו’.. רק שהפעם אני בלי גדר אנושית. גדר אנושית המורכבת מבעלות תשובה או צוות רוחני שנמצא סביבי 24/7 ומזכיר לי,במודע או שלא במודע, היכן בחרתי להיות. משנעלמה הגדר הרוחנית הזאת עליי לדאוג לעצמי. וכפי שכבר ציינתי, חזרתי לעולם הגדול בו היצר הרע נראה זוהר יותר מתמיד. החומר קורץ מכל פינה, קורא לי לבוא אליו. אנשים ונשים חצי מעורטלים הולכים על ידי ברחוב. מזכירים לי איך פעם גם אני נראיתי ככה “טוב”. ההפקרות חוגגת גבירותיי, העולם החופשי וחסר המעצורים פושט ומחליף צורה בכל יום. הזדמנויות רק מחכות לקרות. אנשים מחכים בלי סוף.
חס וחלילה אין בכוונתי לקטרג. הרי ידוע שבדור שלנו – דור המשיח, היצר הרע כבר לא משחק משחקים. הוא מנסה בכל הדרכים, הוא מפעיל כל התחמושת. it’s money time. הוא יודע שמי שיצליח לחתור חתירה נגדו עכשיו יזכה להרגיש את האהבת עולמים הזאת שכולנו כוספים לה, את ענני הכבוד, את המוחין דגלות, יישוב הדעת, את האור הגנוז.. והוא לא מוכן לתת לנו את זה. הוא לא מוכן.
ואני רואה אותם. את אחי ואחיותיי, שרק לבינתיים, הם הנחשלים, המזדנבים מאחור – עושים הכל כדי “לעשות חיים”.
והחיים רצים. הם לא מחכים, אפילו לא לי. ובמרוצת הזמן אני עושה חשבונות רבים. מי עומד. מי מהלך. מבין כל אלה שזימנו לי חיי להכיר. ומעכשיו שחזרתי לכאן, לכפר ילדותי, כולם נראים לי תקועים. נכון הם למדו משהו, הם טיילו איפשהוא, הם כול הזמן הולכים ממקום למקום, כדי להספיק עוד קצת אבל בעצם, הם נשארו אותו הדבר. אותן דעות פוליטיות,אותן דיבורים, אותן היסחי דעת, רק באזורים משתנים, אותו עשן סיגריה שמשתחרר לאוויר. הכל נשאר אותו דבר, רק השתנה התאריך. ואני שואלת את עצמי, באמת, מי עומד על המעקה של גג העולם הזה – אבל מרגיש בשאול תחתיות? מי הולך ממקום למקום כאחוז תזזית ובסוף היום יש לו חיוך? ומי נשאר באותו מקום,(דבוק לסטנדר/ חיה בתוך המטבח-סלון) לא זז מילימטר אבל מזיז את כל העולמות? מי הולך באמת? מי נשאר במקום?
ד’ יתברך מחכה לגאול אותנו והוא לא מתפשר. אם גאולה אז – עד הסוף. והוא נתן מַהְלְכִים בין העומדים האלה, כדי שנעורר. כדי שנתעורר. ובשביל לעורר לא חייב לקחת את המגפון של המציל ולצעוק געוואלד. מספיק שנהיה אנשים מוארים ונלך. ונלך ונלך ונלך. נפיץ אלומות אור. הם רואים אותנו. אני מרגישה את זה. בעבודה, ברחוב, בבנק, בסופר. הם לפעמים גם מחכים לנו בפינה, אבל בעיקר הם רואים אותנו כי משהו בנשמה שלהם כל כך מת וחי וצורח – אז הם בהתנגדות אליי, אלינו, לכל מי ששם את מדי צבא ד’ שלו כל בוקר ומכריז בהליכתו ובהליכותיו שיש שמים מעלינו. ובשביל שנתעורר, יש את העומדים האלה, על הגג של העולם הזוהר, לפחות כך זה נראה, אבל בסך הכל הם עומדים שם, כי הם כבר ראו וניסו ושמעו ונגעו בהכל והם בפסגה עכשיו, אבל מנסים לא ליפול. והם תמרור האזהרה שלי. כי כשבכל זאת אני מתפתה לחשוב שאולי בכל זאת שיש חיים בבאר שחת הזאת, אני נזכרת אחרי כמה דקות שאז,כשהייתי שם – אף פעם לא היה לאן ללכת..