כששואלים אותי מה שלומי, איך היה היום, יש כמה מדדים שעל פיהם אני עונה.
היה נעים? יצאתי בתחושה טובה? הספקתי הרבה?
האם היו לי אינטראקציות נעימות עם הסובבים אותי, או שהיה קשה ומאתגר?
אם בסוף היום אני מותשת ועצובה, לא הספקי הרבה ורבתי עם כולם, כנראה שהיה לי יום גרוע. אם בסוף היום אני שמחה ורעננה, היו לי הספקים טובים והייתי מוקפת בתקשורת נעימה וזורמת, היה טוב.
נכון?
רבי נחמן, כדרכו בקודש, קורא לנו לבחון מחדש הנחות יסוד אלו.
הוא מסביר בתורה ו’ של ליקוטי מוהר”ן שעל מנת לעשות תשובה אדם צריך לשמוע בזיונו, לידום, ולשתוק.
כשמבזים אותי, איך אני מגיבה?
יש כל מיני אפשרויות. טובות יותר וטובות פחות.
רבי נחמן מציע לא להגיב. פשוט להיות. להמתין. אולי הביזיון הזה מלמד אותי משהו? ואולי עצם חווית הביזיון פועלת פעולה שפותחת דרכי תשובה?
בתחילת תורה ו’ רבי נחמן עוסק כבוד. לכל אחד יש כבוד במידה זו או אחרת. מי יותר ומי פחות.
מי אני? מה אני עושה בחיים? יש לי שם, תפקיד, אופי.
כשיש ביזיון – התפיסה הזו שלי את עצמי מתערערת. פתאום בטחון שלי מתערער.
אולי אני לא מה שחשבתי?
פתאום נושרות שכבות המגן שלנו, אנחנו נחשפים לעולם ערומים ופגיעים.
ודווקא בנקודה הזו, יש פוטנציאל גדול.
דווקא משם אפשר לצמוח.
הכבוד ששומר עלינו, גם מכביד עלינו. חוסם אותנו.
הביזיון משחרר אותנו.
אז האם לחפש ביזיונות? שמעתי שיש כאלו שכך נוהגים.
אני מרגישה שלא צריך לחפש אותם, יש מספיק…
ברוך ה’.
אך כשמגיע הביזיון, אפשר להגיב. אפשר להדוף אותו.
או שאפשר לתת לו לעשות את פעולתו. להיות בו. להמתין ולשהות בו רגע קט.
ולצמוח ממנו.
כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו – כל החומרים מצויים. לא מעבר לים הם, ולא בשמיים.
אמנם העבודה אינה פשוטה, אך היא אפשרית. ופנימית.