הפרשה החדשה, כמו גם החומש כולו, נקרא ‘שמות’, ופותח ברשימת שמותיהם של שבעים הנפש היורדים למצרים. כך מתחיל סיפור הגלות: “ו אֵ לֶּה ש מֹות ב נֵי יִש רָ אֵ ל הַ בָ אִ ים מִ צ רָ י מָ ה, אֵ ת יַעֲקֹב אִ יש ּובֵ יתֹו בָ אּו.”. בהמשך הפרשה אנו נפגשים עם שמו של משה, ועם שמותיו השונים של הקב”ה. חכמינו מסבירים כי יש משמעות לשמו של האדם. השם מבטא מהות, יעד, תכלית, מגמה, או רומז לכוחותיו, לתכונותיו ולאופיו. כך כשאנו שואלים “לשם מה נועד הדבר”, אנחנו מתכוונים לשאול לאיזו מטרה הוא נועד. במסגרת לימוד ה’דף היומי’ נפתחה לאחרונה מחדש מסכת ברכות ברחבי העולם היהודי. בדף ז’ לומדים חכמים ש’השם גורם’: “מנא לן דשמא גרים? אמר רבי אליעזר דאמר קרא: “ל כּו חֲ זּו מִ פ עֲלֹות ה’ אֲשֶּ ר שָ ם שַ ּמֹות בָ אָ רֶּ ץ”, אל תקרי שַ ּמֹות אלא שמות”. חז”ל רומזים לנו שמפעלות ה’ בארץ, מתבטאים לא רק ב”שַ ּמֹות”, אלא גם ב”שמות”… עלינו לחפש בתוך השממה ובתוך מה שנראה כחסר תכלית, את התוכן המיוחד המסתתר, ומהווה חלק ממגמת ה’ בעולמו. ראיתי בשם הרב דוד דב לבנון הסבר יפה, מדוע כותבת התורה שוב את שמות בני ישראל הבאים מצרימה, הרי הם נכתבו בתום החומש הקודם? לומר לנו שלמרות ירידתם לגלות, שיש בה הסתר פנים, בחינה של שממה, ישראל לא שכחו את שמם, שמורה על תכלית וכוון דרך, שהוא עצמו סממן של גילוי פנים של גאולה. חומש שמות קיבל שם נוסף: “ספר הגלות והגאולה”. כמה מיוחד לגלות כי אחת מנקודות החיבור ששומרת על עם ישראל, ומוליכה אותו מתוך חשכת הגלות אל תקוות אור הגאולה, היא השמירה על השם. על הזהות. הזכירה המתמדת של האני העצמי המיוחד שלהם. העובדה שישראל לא שינו את שמם, משמעותית כל כך, עד שחז”ל ימנו אותה בין המעלות שבזכותם נגאלו ממצרים! מלבד השמות הפרטיים באומה (ראובן, שמעון, וכן הלאה), ישנו גם השם הכללי של בני יעקב, ישראל, שבפרשה שלנו נקראים לראשונה ‘עם’: “הִ נֵה עַ ם בְּ נֵי יִשְּ רָ אֵ ל רַ ב ו עָ צּום מִ ּמֶּ נּו”. דורשי רשומות מצאו את שמותיהם של כל אבות ואמהות האומה, מוצפנים בתוך השם של כולנו:
י – יצחק ויעקב. ש – שרה. ר – רבקה ורחל. א – אברהם. ל – לאה.
השם ישראל, מאגד אל תוכו את כל העוצמות המיוחדות שלהם. כל אב והחידוש שהביא לעולם, וכל אם והיִיחודִ יות שהִ נחִ ילה באומה, וכולם ממשיכים עכשיו בעם ישראל, יחדיו. כאמור, הפרשה מספרת גם על שמו של הקב”ה. “וַיֹאמֶּ ר מֹשֶּ ה אֶּ ל הָ אֱֹלקִ ים הִ נֵה אָ נֹכִי בָ א אֶּ ל ב נֵי יִש רָ אֵ ל
… ו אָ מ רּו לִ י מַ ה שְּ מֹו מָ ה אֹמַ ר אֲלֵהֶּ ם: וַיֹאמֶּ ר אֱֹלהִ ים אֶּ ל מֹשֶּ ה אֶ הְּ יֶה אֲ שֶ ר אֶ הְּ יֶה. וַיֹאמֶּ ר כֹה תֹאמַ ר לִ ב נֵי יִש רָ אֵ ל אֶ הְּ יֶה ש לָחַ נִי אֲלֵ יכֶּם”. משה מבקש לדעת כיצד לתאר את שם ה’ בפנייתו לעם, והקב”ה עונה, ששמו משתנה בכל הזדמנות על פי פועלו ועל פי הנהגתו בעולם. שמות רבים כמו הנהגות רבות יש לו. ושוב, בדפי ה’דף היומי’ נמצא: אֶ הְּ יֶה אֲ שֶ ר אֶ הְּ יֶה – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות. אמר לפניו: רבונו של עולם! דיה לצרה בשעתה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך אמור להם, ‘אֶ הְּ יֶה ש לָ חַ נִי אֲלֵיכֶּם’. (בבלי, ברכות דף ט:) הרב דוד דב לבנון מביא בשם רבי שמשון מאוסטרופולי הסבר מופלא על תשובת ה’, ‘אֶ הְּ יֶה’: “שם אהי’ה הוא כמו שם הוי’ה: אלא שאנו אומרים שם הוי”ה כלפי הקב”ה שהוא היה הווה ויהיה, והקב”ה אומר על עצמו את אותו הדבר בלשון “אהיה”.
הבטחה זאת שהקב”ה יהיה עמם בגלות, הוא ניצוץ אור הגאולה בתוך מציאות הגלות. ולכן לאחר שיכירו בכך בזמן יציאת מצרים, הם יוצאים משם לחרות עולם, שאף אם יגלו ידעו ששכינה עמהם. ובאהי’ה ראשון טמון כבר סוד הגאולה השלמה, ואין צורך לומר אהי’ה עמהם בשאר גלויות”. ספר הגלות והגאולה שנפתח השבת, מזמן כל אחד מאיתנו לצעוד מן הגלות אל הגאולה, בכל תחומי החיים, ולזכור שהמפתח לגאולה טמון בשמירה על שם, על המהות, בשמירת החלום, ובזיכרון היעד והייעוד לשמו באנו הלום.
שבת שלום ומבורך! (להארות: אפרת בזק 0509742096 )