בס”ד
אבא, זו אני?
ראש השנה תשע”ג. שוב אורזת מזוודה. 5 חולצות. קיטל. מגבת קטנה ועוד אחת גדולה למקווה. סוודר. מעיל? שיהיה . אולי קר שם באומן. עוגיות מהבית ,כמה קופסאות טונה ופותחן, כריכים לדרך, מחזור לראש השנה, ואיך שכחתי? כרטיסי השנה טובה שהכינו הילדים הצדיקים שלנו. ברגע האחרון דוחפת בקצת מקום שנשאר חבילת טישו וכמה צעטלאך…שיתקבלו התפילות.
נשימה עמוקה—
דמעה קטנה—-
ומחשבה אחת כואבת-מנחמת: “זה יעבור מהר…אני אהיה גיבורה…אבא, תן לי כח!”
כן.
כך היה לי בשנה שעברה, לפני שנתיים, ושלוש….ותמיד.
הילדים מנופפים לשלום, ולאחר, שבים למשחקם, ומצפים למתנות שיביא אבא.
ואני…נותרת מאחור, קטנה כל-כך מול התחושות המאיימות, מרגישה פתאום בודדה, חסרת אונים. מרוקנת מבפנים. ולא משנה לי בכלל שיש עוד אלף כמוני בכל העיר. ערב חג, והוא נסע…
למזלי, אין זמן רב לרחמים העצמיים: הילדים והיום-יום תובעים את שלהם, והכאב? נדחק לו לפינה נסתרת.
ובמקומו של הכאב, מנסות לפלס להן דרך המחשבות הטובות, ועולים להם גם הדיבורים המרגיעים: ‘הוא נסע לצדיק, הוא יחזור עם כוחות מחודשים, הוא יביא איתו הביתה השפעות שרק אצל רבנו אפשר לקבל. הרי העיד על עצמו “ראש השנה שלי עולה על הכל”…. ‘
מודה באשמה. וכפי שאמרתי, לעיתים היה זה רק בגדר “מחשבות” , לכל היותר “דיבורים”. אך ליבי? חלל בקרבי. רחוק מלהרגיש כך.
ומהפינה הנסתרת ,שוב מזכיר לי הכאב את קיומו.
*****
גיששנו את דרכנו מבין העצים ובסופה של צעידה קלה עמדנו בהשתאות מול הנהר.
הנהר? כן, זה של התשליך.
שמים תכולים , המון ירוק מסביב, וזרימת מים אינסופית . אי אפשר שלא לחוש את המקום!
עצמתי את עיני חזק וניסיתי לשוות למקום המדהים הזה מראה עטוף בלבן טהור, עשוי טבעת אחת גדולה של אנשים המקיפים אותו. “כאן, במקום הזה” לחשתי לחברתי, “בעוד 40 יום יעמדו המוני חסידים , ובמעמד אדיר וקדוש יקיימו את התשליך…”
התיישבתי על סלע צדדית. בוחנת את המקום. נאלמו מילותי למול היופי הבראשיתי הזה.
חברתי התרחקה מעט לפינה משלה, וכך נותרתי לבדי—אני ובוראי—
אה!!! “אבא, אבהלה מתוק, כמה זמן לא דיברנו? מתי בכלל היה לי זמן להסתכל על השמים ? נכון אתה רוצה את התפילה שלי מהלב, את המילים הפשוטות שלי…תן לי מילים… מה עושים מול העוצמה הזו?” שתקתי .האזנתי לדממה, בהיתי במים הזורמים להם . ברבור אחד ששט לו ורוח נעימה מלטפת.
ניגון מתוק מלא ערגה מתנגן לו מפי. זו אני? כן, זה אני. לא. זה הוא. הוא שם לי את הניגון בפה. בלב. ומשם הכל עולה ועולה. משהו קורה שם בפנים. בנשמה.
הנה זה קורה לי . התבודדות מהסוג העמוק-עמוק.
המילים יוצאות ונשפכות להן, ללא שליטה, אני שמחה ומודה על ההזדמנות שהוא מעניק לי, ולא נותנת לשום דבר לעצור אותי. ואני מספרת לו הכל— כמה אני רוצה להיות טובה, וכמה אני אוהבת אותך אבא, מספרת על הטוב שיש בי והלא-טוב גם… מילים…מילים… ודמעות… ושוב מילים, על העבר, על העתיד, על עצמי, על העולם על השבת ועל החול…שתיקה…ניגון…דיבור… אינסוף טוב הורעף עלי שם.
*****
הייתי באומן.
בשלהי הקיץ, במרוץ החיים של בית-ילדים-עבודה-סירים-כביסות-קיטנות-מכולת-טלפונים-חתונות ו—- הוא עצר את הכל ולקח אותי לשם. איזה טוב השם!!
מתקשה למצוא את המילים.
טיפול עומק?? ניתוח?? כנראה שהרבה מעבר לזה…
ר’ נחמן העיד על עצמו שהוא נהר המטהר מכל הכתמים, והוא ידע מה שהוא עשה לנו שם.
חזרתי הביתה בנאדם חדש. יהודי חדש, אמא חדשה. רעיה חדשה.
חזרתי מלאת אנרגיות. מה שלא הצלחתי לקבל בכל שנה בחופשת קיץ משפחתית (מתישה….)
הנפש קיבלה את שאוותה: קרבת אלוקים! לי טוב. ממש כפי שכתוב.
רבנו אומר במילים פשוטות שהעולם הזה מטעה אותנו לגמרי!! אי!! כמה קשה היה לחזור לארץ.
שם באומן-הרגשנו תחושת “מעין עולם הבא”
אכן, היה שם ניתוח, כואב, עמוק ,תפילות הרבה דמעות, ומעל לכל- הישועות!!
הישועה הגדולה ביותר היתה הזכות לחוש בכל המסע הרוחני הזה את השפעת הצדיק על פנימיותינו, על מהלכים ברבדים העמוקים שבנפש ללא כל שליטה והתערבות מצידינו.
פשוט לתת לו לפעול. לתקן את התיקון כפי שהבטיח למי שיבוא על קברו.
רגע אחד של חולשה נפשית-גופנית בלי יכולת להניע אבר , ורגע אחר של עוצמה אדירה המתפשטת בכל הגוף וממלאת אותו בחיות-דקדושה, בתפילות, וכיסופים…שבת קודש אצל רבינו…אה! ממש גן עדן.
תקון הכללי! תהילים! פתאום אני מגלה כיצד פסוק אחר פסוק בספר תהילים נקשרים אלי ואל מציאות חיי, כיצד זה נכתב הספר הקדוש הזה בדיוק מפליא? “הדריכיני באמיתך ולמדני כי אתה אלוקי ישעי אותך קיויתי…” (תהילים כ”ה, ה’) ועוד פסוק, ועוד פסוק. הכל מתעורר. התפילה מלאת מתיקות. הכל מקבל חיות. מי ישן בכלל באומן? כח מיוחד יש לצדיק להחיות נרדמים.
קיבלתי כוחות מיוחדים. כוחות שלא ידעתי שקיימים הם או שלא ידעתי כי עשויה אני להכילם.
אבא, זו אני?
*****
שם באומן היו כל מיני. ואהבתי אותן. אהבתי באהבת אמת כל אחת ואחת שראיתי. אהבת ישראל אמיתית. לא יכולתי שלא לאמר מילה טובה למי שעברה לידי. הן היו כל-כך יפות. יפות מבפנים. נשמות טובות וטהורות.
איך לא ידעתי שכל יהודיה היא כל כך מיוחדת וייחודית?
ושוב-שאלתי אותו: אבא, זו אני? לכאורה כן זו אני! לא! אבא זה אתה!!
אתה משפיע עלי בזכות הצדיק שטמון כאן. אתה מעריף עלי את האור הגדול הזה. את הטוב הזה.
אבא , תבטיח לי שגם כשנחזור לארץ, תמשיך עלי את הטוב הזה, תתן לי להמשיך לראות רק את הטוב שממך, את הטוב שבעצמי, את הטוב שבכל יהודי.
להמשיך להרגיש אותך תמיד במציאות חיי ודווקא שם ,בזמנים שאנו שקועים בחיי העולם הזה. בבקשה אבא תיכנס לכל הפינות האלו, ותתן לי להמשיך לחוש את מציאותך. ברחמים.
נתת לי לי לטעום מהטוב האמיתי. לא אוכל לשאת עוד טעם של טוב מזוייף.
ידעתי טעמו של יין הונגרי.
*****
ועתה, ערב ראש השנה תשע”ד, שוב אני זוכה לארוז מזוודה . חולצות. קיטל. מגבות ועוגיות.
הפעם, אני משאירה הרבה מקום פנוי במזוודה כי אנחנו צריכים לקבל משם הרבה דברים טובים בחזרה.
וליבי? מתרונן מיין (הונגרי)
שנזכה לכל הישועות.
*****
ר’ נחמן מברסלב סיפר מעשה מיין הונגרי : לפני שנים רבות נסע סוחר גדול לעסקיו בעגלה רתומה לסוסים ובאמתחתו יין הונגרי משובח. כשהתארכה הדרך ימים רבים נתן גם למשרתו לטעום מעט מן היין הטוב. לימים הזדמן המשרת לפונדק שבו שתו אנשים את יינם ושיבחוהו מאוד. “כמה טוב היין הזה”, אמרו זה לזה, “יין הונגרי אמיתי”. טעם גם המשרת מן היין ואמר להם, “הרי אין זה יין הונגרי כלל”. גערו בו האנשים ודחפו אותו, אך המשרת התעקש ואמר, “מי שטעם יין הונגרי- אותו לא יטעו עוד לעולם”