ויסעו, ויחנו.
ויסעו, ויחנו.
ויסעו ויחנו.
רשימת המסעות של בני ישראל במדבר.
שלכאורה כל כך לא פרטי,
באמצעו מספר על מות אהרון.
ועל הפרטים הקטנים.
איפה, ומתי. תאריך מדויק – א' אב.
גם רש"י, כאשר מתייחס לסיבת פירוט המסעות עובר למישור הפרטי ומביא משל:
"משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'."
הקב"ה, אבא שלנו, יושב איתנו בסוף המסע, ונזכרים בכל מה שעברנו בדרך.
הכניסה לארץ, הממשמשת ובאה, סוף סוף...
מעמידה אותנו מול פרדוקס הכלל מול הפרט.
כיבוש הארץ דורש התגייסות של כלל, אבל את הארץ נוחלים בשבטים, משפחות.
אהרון, הוא איש השלום. השלום שהיא השלימות הנובעת מחיבור בין הפרטים, ללא טשטוש הייחוד שלהם. הכלל הבנוי מפרטים שאינם מאבדים את זהותם.
אנו עומדים בפתחו של חודש אב, נקרא השנה על פטירת אהרון ביום פטירתו ממש.
האות של חודש אב היא האות ט'.
הרב קוק מסביר (ריש מילין) שהאות ט', שערכה המספרי הוא 9, קשורה לשאיפה לפרטיות, אך יחד עם זאת משתוקקת להיכלל בכלל, בעשר.
האדם שואף להיות מצד אחד - הוא עצמו, ייחודי, בולט, פרט.
מצד שני - שואף האדם להשתלב. להיות חלק מן הכלל.
ואנו עומדים בכל כך הרבה צמתים מול המתח הזה. בין הצורך הפרטי שלנו מול הצורך של הכלל, בין נוחות למחויבות.
בפתיחת חודש אב אנו פוגשים אבלות, שלא נובעת מאובדן פרטי אלא מאובדן כללי.
ולא תמיד קל להתחבר לאבלות זו. לפעמים זה מרגיש לנו מאולץ, מציק.
ולא קשור.
האות ט' של קוראת לנו להביט באבלות הזו, ועל האתגר הזה בכלל, משתי נקודות מבט.
הפרטית והכללית.
במישור הפרטי - לחפש ולמצוא נקודה אליה נוכל להתחבר אישית. נקודה שבה האבל על החרבן פוגש אותנו. לחשוב כיצד החרבן משפיע עלינו באופן אישי.
ובמישור הכללי - לעשות פעולות, לנהוג מנהגים המסמלים אבל, ולאמר אמירה. אמירה של מחויבות. אמירה של כלל. אני חלק מעם. והעם שלי באבל. היה חורבן נוראי ואנו נוהגים לעשות זכר לחרבן הזה עד עצם היום הזה.
בעזרת ה', שנזכה ללמוד את סוד היחיד והיחד.
ושנזכה לראות גאולה שלימה במהרה בימינו.
שיהפכו ימים אלו מאבל לשמחה.
שבת שלום וחודש טוב!
Comments