פרידות, סגירת פינות | פרשת פינחס | רחל וינשטיין

פרידות,

סגירת פינות.


פרשתנו היא פרשה של מעברים.

סיכומים.


מעשה פנחס חותם את תקופת השהיה,

ההתעכבות,

במדבר.

תיכף נכנסים.

אבל לא כולם נכנסים.


משה,

שלא יכנס לארץ,

יכול לראות אותה.

מהר העברים.

הוא מעבר אחד והיא מן העבר השני.

היא מעבר לו...

אותה תראה ושם לא תדרוך כף רגלו.


וברגעים אלו –

הדבר שהכי דחוף למשה –

לוודא שיש לו מחליף.

בפרשת ואתחנן נשמע גם על כך שהוא התחנן להיכנס לארץ.

אבל כאן הוא רק מבקש על העם –

מבקש רק לדעת שיש לצאן רועה.

מעביר את השרביט ליהושע.

סומך אותו.

נותן מהודו.

ומתחילה שרשרת הסמיכה.


פרשה זו של מעברים,

של מסירת הלפיד,

פותחת במעשה פנחס,

וחותמת בפרשת המוספים.


פותחת במעשה קיצוני,

של קנאות.

וחותמת ביום יום –

תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים.


כי אלו החיים.

ורק כך מעברים את המסורת.

אנו חיים בתווך בין אירועים גדולים –

לאירועי היום יום.

החוזרים ונשנים.

ואולי קצת משעממים.


"עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אישה לה'"

(במדבר כ"ח:ו)


תמיד.

איזו מילה מפחידה?

או מרגיעה?

תמיד.


ומה הקשר בין עולת התמיד,

הקרבן התמידי,

היומיומי,

להר סיני?

רש"י מסביר שיש כאן השוואה בין עולת התמיד לימי המילואים או לעולה שהקריבו לפני מתן תורה.


ונראה לי שהתורה רומזת לנו שהעולה,

עולת התמיד,

פעולתה היא לחבר אותנו למקור.

להר סיני,

לימי הקמת המשכן.


הפעולה החוזרת ונשנית,

תמיד,

מחזיקה.

ומחברת.


כי יש בה אמירה –

אנחנו חלק מסיפור גדול יותר,

אנחנו המשך –

חוליה באותה שרשרת,

כמו הסמיכה שבה נסמך יהושע.

כי לעשות משהו תמיד,

זה עצום.

וזה מתמשך.

זה מחבר.


את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש האחד תעשה בין הערביים.


כן, גם אם לא בא לי כרגע.

וכן,

גם אם היום זה לא היה עם המון כוונה.

או עם כוונה בכלל...


אבל עצם המעשה.

מעשה מצוות,

התפילה,


לימוד התורה.

יום יום.

תמיד.


זה מחבר.

זו אמירה.


ובזמנים פחות שגרתיים,

של מעברים.

של שינויים.

של חופש...

של קשיים.


דווקא בזמנים אלו התמיד –

לפעמים מאתגר ביותר.

אבל גם מחזיק אותנו.


שבת שלום!

0 תגובות