פרק3 – שער הבושה.
הפכנו למשפחה. יש משהו כל כך בריא במשפחה, עד כי תהיתי כיצד נשארים שפויים בלי רשת הביטחון הזו.
יונה אהב את התחושה שהוא אבא. גם אני אהבתי לראות איך הוא לוקח את הפליטות וחיוכי הגזים ברצינות גמורה.
שרה, אמו של יונה, היא "ציפקע פאייער". נכנסת הביתה, ביד אחת מכניסה כביסה למכונה, ביד שנייה למייבש, ביד ראשונה כבר שפכה קצת אקונומיקה בשירותים ובשנייה עושה דייסת קורנפלור מזינה לכלתה.
מדי פעם היא מרימה את התינוק ומריחה אותו, "ריח ניחוח להשם", אומרת ומכבה את האש תחת סיר הדייסה.
כשמשה נולד פתחתי את התיק.
יונה קנה לי סידור לשבת עם כריכה מכסף טהור, מחברת מהודרת עם עט וזוג עגילים עדינים מזהב.
"חזקי ואמצי!" הוא אמר. "אוהבים אותך", הוסיף.
שוב ניסו להערים עליי כל מיני מכשולים, רק כדי לא להכאיב לי. אבל "חזקתי ואמצתי" ופתחתי את התיק.
פתחתי את התיק והתעלפתי.
ישבתי לבד בחדר עם העובדת הסוציאלית וקיבלתי תיק רציני לידיים.
שלושה דברים קלטה נפשי ומיד התעלפתי : שם המשפחה של ההורים הביולוגיים שלי הוא פרוספר.
הם נשואים וחיים יחד.
הם חילוניים.
אני חושבת שהתעלפתי משום שהבנתי פתאום כמה זה מסובך, וכמה בעצם היה נחמד לפני, וכמה עכשיו זה יהיה מורכב, ואני פשוטה מדי ולא עמוקה מספיק כדי להתמודד עם זה.
אני חושבת שהתעלפתי כי לא האמנתי שהוריי אינם מכורים לסמים, אינם פושעים, ועוד יותר קשה היה לי להאמין שהם נשואים אחד לשני ויש להם משפחה.
עופרה, העובדת הסוציאלית, שפכה עליי מים קרים. התעוררתי ורציתי לשרוף את התיק.
עופרה שאלה אותי אם הייתי רוצה ליצור קשר עם משפחת פרוספר, עניתי שלא, התאפקתי לא לקחת את התיק לגריסה ויצאתי מהמשרד.
אז מה עושים עכשיו? איך אפשר לפתוח מצד אחד ולנעול מצד שני.
הלכתי ליונה.
יונה ראה מיד שאני בהיסטריה, לא כי השתוללתי, רק בגלל האישונים שרצים מהר מצד לצד.
יונה לא הוריד את מבטו העמוק מעיניי עד ששלי ננעלו וחדלו לרצד.
"מצד הלב אני לא יודע מה הייתי עושה במקומך", אמר יונה, "אבל הה יגיון חזק יותר. אין לך שום אפשרות לסגת, זה מאוחר מדי מצד הרגש והמתח. חבל על הזמן שלך, פשוט צרי קשר, תעמדי מול האתגר הזה ותזכרי", כאן עצר יונה משטף דיבורו הבהיר, הביט בי עוד רגע ואמר:
"יש לך רשת ביטחון! אף אחד לא נוטש אותך שוב".
התרגשתי עם דמעות.
משפחת פרוספר. סופיה ואהרון פרוספר. הילדים: שני, מעיין וארז. אני הבכורה.
בכל תולדות העמותה לאימוץ בארץ ישראל ידוע על מקרה אחד נוסף, שבו המאומץ פתח את התיק ומצא ששני ההורים שלו חיים יחד והקימו משפחה.
אהרון היה פעם נשוי לצילה. הוא נפרד ממנה ופגש את סופיה. הם חשבו באמת להתחתן, אבל אהרון, מסיבות של מצפון ואחריות, חזר לחיות עם צילה ועם ילדיהם. סופיה נותרה לבדה, אך לא בדיוק, היא נשאה פרי בטן ועוגמת נפש בלב. היא הייתה מאוד צעירה, סופיה, וידעה שאין ביכולתה להקים ‘משפחה חד הורית’ ולצאת מזה בכבוד, וכך מסרה סופיה את התינוקת, בת היום,למשפחה מאמצת.
בינתיים צילה ואהרון לא הסתדרו כלל וכלל. אהרון התגרש סופית מצילה ונשא לאישה את סופיה.
הם הקימו משפחה ונולדו להם שלושה ילדים.
מה לי ולזה?
"האופן שזה נעשה הוא כזה: אני יוצרת קשר עם ההורים הביולוגיים ושואלת אותם אם הם מוכנים ליצירת הקשר. במידה וכן, אני לוקחת מהם את התאריכים והשעות האפשריים להם, יוצרת איתך קשר ואנחנו מתאמים את הפגישה. הפגישה תתנהל כאן. חלקה הגדול יהיה בנוכחותי. אנחנו גם נכין אותך לפגישה על ידי שיחות מקדימות, מה את אומרת?" אמרה לי עופרה, העובדת הסוציאלית.
"יכול להיות שהם לא יירצו להיפגש איתי?" שאלתי.
"המון דברים יכולים להיות", היססה עופרה, "גם זה יכול לקרות וצריך לקחת את זה בחשבון. זה החלק הקשה של כל העסק, התחושה שצריך לבדוק מחדש אם המאומץ רצוי, ועליו להיות מוכן לנטישה נוספת כביכול".
אני לא חושבת שאני יכולה לסבול נטישה נוספת. אולי אחכה ללידה הבאה ובתחושת התחדשות אמשיך בתהליך.
ברוך נולד. בשעה טובה ומוצלחת, ילד בריא עם גומות חן ואף קטן.
לאורך כל הדרך העניק לי יונה את הזמן לבדוק בתוכי את קשת התחושות שהיו לי בנוגע למשפחת פרוספר.
בברית של ברוך, יונה ניגש אלי כשבאו לקחת את התינוק מזרועותיי.
"אני מבקש ממך להתחנן לפני בורא עולם, שיראה לך את הדרך, קשה ככל שתהיה. כל התפילות עולות למעלה עם הבכי של התינוק ויהי רצון שברוכה תהיי".
המתנתי יומיים מהרגע שאמרתי לעופרה ליצור קשר. אלה היו יומיים קשים מאוד. החלק הקשה היה לסבול את דפיקות הלב החזקות שלא עוזבות, וצריך יחד איתן לכבס, לבשל ולאהוב את הילדים. זה מחליש. הרגשתי כמה פעמים שאני עוד רגע מתעלפת, אז שתיתי כוס מיץ ענבים וזה קצת נרגע.
"אנחנו ניפגש פה ביום ג’ בשעה 11 בבוקר, זה טוב לך?" עופרה הייתה ישירה ועניינית.
ביום ב’ בלילה לא ישנתי בכלל, בגלל דפיקות הלב. זה קצת דומה לגיהוק, קשה מאוד להרגיע את זה. כשמגהקים ורוצים להפסיק, לוקחים אוויר מלוא הריאות ואומרים בלי הפסקה ובלי למלא שוב את הריאות: "אני לא גנבתי אני לא גנבתי אני לא…", ככה אמא שלי אמרה לי לעשות וכך עשיתי. ביום ב’ בלילה לא הפסקתי להגיד: "אני לא תינוקת נטושה אני לא תינוקת נטושה אני לא…" וזה לא עזר.
גם יונה לא ישן, על אף שלפרקים הוא עשה את עצמו ישן כדי לתת לי את המרחב. כשהתחלתי להיאנח מיד הוא התעורר ושוחח איתי, עד ששוב התנמנמו העיניים, וכך הלאה עד הבוקר ההוא.
מדהים איך לא יכולתי באמת לתאר את מה שאני מרגישה. מרוב דפיקות לב נראה לי שלא ממש הרגשתי. מה שבטוח הוא שלא ציירתי ציור. לא של אהבה, לא של כאב, לא של כעס. דף חלק שהוא בעצם גונג הולך וחוזר.
את ברוך הקטן השארתי אצל אמא שלי מבלי לומר לה מילה וחצי מילה לאן אני הולכת. לא יכולתי לשאת אותה איתי לפגישה. גם לאבא לא סיפרתי. אולי כי ידעתי שבמקרה שלי מחכה משפחה של ממש, להבדיל מיונה שידע כי אמא שלו לא מתהלכת בקו המזהיר של החיים.
אי אפשר לצער את רחל, אמא שלי. זה לא אנושי לגרום לאישה הזו עוד שנייה אחת של עוגמת נפש בעולם הזה, ולכן לא סיפרתי. גם לא סיפרתי, כי לא רציתי לראות את המבט הזה שמנסה בבת אחת להסתיר את הכול ממני ומתחיל בכפייתיות מה לשחק עם הבד הקרוב ביותר לידיים.
אבל אמא היא אמא, בחיישנים מיוחדים היא קולטת. היא הביטה בי באופן אחר והרגשתי שהיא מצמידה את ברוך אליה ביתר שאת, הוא אפילו בכה מעט. היא מיד שחררה אותו ואני נפרדתי ויצאתי לדרכי.
כשהגעתי לשם הצטערתי שלא הבאתי איתי קצת מיץ ענבים, כי את דפיקות הלב ראו ברקות של הראש שלי, כאילו אני לועסת מסטיק.
לאידעתי למה לצפות. כשהגעתי לחדר בחמש דקות איחור הייתה הדלת סגורה. ביד רועדת דפקתי על הדלת. אף אחד לא אמר לי שפתוח, רק עופרה, במקצוענות, ניגשה בעצמה, פתחה את הדלת וקיבלה את פניי.
את שיחת ההכנה עם עופרה לא זכרתי.
התביישתי להיכנס. לא עלה בדעתי איך רצוי שאתנהג. הרגשתי שאני לא אוחזת בהגה והעיניים שלי ריצדו כהוגן.
אהרון, האבא הביולוגי, עמד מאחורי עופרה.
"בואי, תיכנסי", אמרה עופרה.
רציתי לומר שאני לא רוצה, אבל נכנסתי.
אהרון ניגש ופשוט חיבק אותי.
"אדון פרוספר, לאט", אמרה עופרה בחדות.
"את צודקת", הוא אמר, "אני פשוט לא מאמין שזה קורה, סליחה רותי".
היה משהו מאוד כן באהרון, אבל לא הפסקתי לחשוד לרגע.
התפללתי. אלוקים, אתה מנהיג את כל העסק. אתה יכול להוריד את המסכים כרצונך. אם תרצה אני אוכל לעמוד מול כל הפרטים בזקיפות קומה ובקור רוח. אנא ממך, תן לי להרגיש שאתה נושא אותי, לא רק לדעת אלא גם להרגיש.
מאחורי אהרון פרוספר עמדה סופיה.& nbsp; אישה רזה, נמוכה, פנים ארוכות ושיער צבוע.
במיטב מחלצותיה ישבה לה, והעיניים שלה התנוצצו למרחקים.
ראיתי ברטט הלחיים את התפילה שלה.
עופרה ואהרון הפכו לבליל צלילים ששמעתי רק בקושי. העיניים שלי ננעלו על העיניים של סופיה ולבי נחרד.
"בואי שבי", אמרה עופרה.
העובדת הסוציאלית תמכה בי והתיישבתי.
אהרון פרוספר התיישב ליד סופיה וידו מצאה את כף ידה. העיניים שלי נעצרו בידיים שלהם וצרם לי. לרגעים הרגשתי שאני לא אעמוד בזה לעולם. הבחנתי בסופיה שמשכה את ידה מיד ובעדינות, מבלי לפגוע, ואהרון לא התעקש.
"קשה לכם וזה טבעי. מה שאני מציעה זה שאולי כל אחד יספר על עצמו משהו כדי שנשבור את הקרח. אני רוצה לומר שבשלב מסוים, אם ארגיש שאני לא נצרכת פה, אני אקום ואחכה לכם בחוץ. בכל שלב שהוא, אם תרגישו שהנוכחות שלי דרושה לכם, רק פיתחו את הדלת, אני אהיה שם".
עופרה נשמעה כאילו היא נותנת הוראות אחרונות לתלמידות לפני בחינה גדולה. כולנו הנהנו, וחשבתי לעצמי שאם היא תדבר עוד שעות ואני אהנהן, זה יהיה מצוין.
"אולי תתחיל אתה, אהרון", ירתה עופרה את יריית הפתיחה.
הוא הסתכל על עופרה והתחנן לעוד קצת זמן, ככה דרך העיניים.
"אני לא כל כך יודע מה להגיד. המון פעמים דמיינתי את הפגישה הזאת והיו לי כל מיני תסריטים לגביה, ועכשיו אני מרגיש שהכל נעלם לי. אני לא מרוכז". הוא דיבר אל עופרה.
"זה בסדר גמור. אולי תספר לרותי במה אתה עוסק", הרגיעה אותו עופרה.
"אני קבלן שיפוצים. הפרנסה ברוך השם ברווח…"
סופיה לא יכולה הייתה להתאפק.
"תדעי לך שלא עבר יום אחד מאז היום הארור ההוא לפני 25 שנה, שלא חשבתי עלייך לפחות כמה דקות. ולפחות פעם בכמה ימים בכיתי עלייך", כאילו שהפה שלה היה מלא מים.
"את אוהבת עוגת שוקולד?" שאלה סופיה.
הנהנתי.
"כל שנה ביום ההולדת שלך הכנתי עוגה, החלטתי שאת אוהבת עוגת שוקולד, ואחרי שכל הילדים הלכו לישון, אהרון ואני ישבנו, בירכנו אותך ובכיתי. מהרגע שחגגנו לך את יום הולדת 18 חיכיתי כל יום לטלפון ממך. כל טלפון, כבר שבע שנים גומר אותי, אני רק רוצה שתדעי את זה".
כל אותה העת היא לא הורידה את העיניים שלה ממני. הייתה לי הרגשה שהיא כועסת עליי. לא כל כך הבנתי אותה אבל האמנתי לה. עם זאת, לא היה לי אפילו צל צילו של כלי להכיל את זה.
"אני רוצה ללכת", אמרתי.
"למה?" שאל אהרון.
"כי אני לא יכולה לשמוע את הדברים האלה", אמרתי לעופרה.
"את יכולה ללכת בכל רגע נתון, אבל אולי כדאי לתת לזה עוד רגע למרות ההתרגשות הגדולה?" אמרה עופרה.
"קוראים לי רותי רוזן, אני דתיה ולא חילונית, יש לי שלושה בנים, ברוך השם, ובעל נפלא שקוראים לו יונה, גם הוא מאומץ. הוא פתח את התיק לפני כמה שנים ומצא אמא שיכורה. אתם רואים שלמרות הכול יצאתי בסדר. אמא ואבא שלי נתנו לי את הכול ולהם אני אסירת תודה". שנאתי אותם ורציתי להכאיב עד מוות.
אהרון וסופיה הביטו בי בכאב, הר של כאב. התרגשתי, רעדתי ורציתי להמשיך להטיח בהם.
"איך קוראים לילדים?" שאל אהרון.
"אברהם, משה וברוך", עניתי.
"לילדים שלנו קוראים רותי, שני, מעיין וארז", אמר אהרון.
"רותי…השם שלך יפה", אמרה סופיה.
"מזל שלא קראת למישהו מהילדים שלך ככה".
"מזל…",אמרה.
"אני חושבת שכדאי שנסיים את הפגישה", אמרתי בלאות, ממש בקושי.
"אם זה מה שאת רוצה. תוכלי ליצור קשר באופן ישיר עם משפחת פרוספר, אבל אם תרגישו צורך בנוכחות שלי, אני לשירותכם", אמרה עופרה.
"תודה, עופרה, אבל לא נראה לי שאני מסוגלת לזה כרגע, תמחלו לי".
למה דחוף היה לי לבקש מחילה? אולי בגלל הלחלוחית בעין של סופיה.
רציתי להיות קרובה ליונה, לחבק את ברוך, לנשק את אברהם וללטף את משה.
לא ברור לי בכלל איך הגעתי הביתה, כנראה שלקחתי מונית.
כשפתחתי את הדלת, נזכרתי ששכחתי את ברוך אצל אמא שלי.
יונה ישב ליד הסטנדר שלו. הבית היה נקי והשקט המיוחד מסביב בישר ששנת הלילה בעיצומה.
יונה הרים את עיניו. עיניים של תהילים היו ליונה.
"שכחתי את ברוך אצל אמא", התחלתי לבכות.
"כבר הבאתי אותו…" אמר.
"אני רוצה לישון".
"לכי לישון".
"אם אני לא אקום, אל תעיר אותי", אמרתי עם כוונה שבלב.
"יש לך עיניים טובות רותי".
"לילה טוב…"
"יש לך פנים מחייכות ואת משפיעה טוב", כבר התרחקתי לכיוון חדר השינה, אך עדיין שמעתי.
"ה’אוהב אותך", עוד הספקתי לשמוע לפני שהעיניים נעצמו לשינה עמוקה ויציבה.
Comments