חיפוש

על פרט וכלל ונעשה ונשמע | לפרשת ויקהל | רחל ויינשטיין

פרשה זו עוסקת ב...

משכן.

כן,

לא התבלבלת.

קראנו כבר על המשכן.

ושוב.


הרמב"ן מסביר שהמשכן זוכה לאריכות רבה משום חביבותה,

וכדי להרבות שכר לעוסקים בה.


ואולי העיסוק במשכן אינו עיסוק במשכן בלבד,

אלא עיסוק ברעיון של המשכן.

בשכינה.

בכללים של כיצד להשרות שכינה.


הגמרא מתייחסת לאחד ההבדלים בין תיאור המשכן וכליו בפרשתנו

לתיאור המשכן והכלים בפרשת תרומה.

בפרשת תרומה,

בציווי לבנות את המשכן,

מופיעים הכלים תחילה ואחר כל המבנה –

היריעות והקרשים.

בפרשתנו,

בתיאור ביצוע פרויקט הבניה,

הסדר הוא הפוך –

המבנה תחילה.

לאחר מכן הכלים.


בגמרא מופיעה שיחה בין משה ובצלאל.

משה מצווה את בצלאל לבנות ארון, שולחן ומנורה.

ומשכן.

ובצלאל שואל – שמא הקב"ה אמר הפוך?

אולי צריך לבנות משכן תחילה?

אחרת - איפה נניח את הכלים?

איפה נאחסן אותם?

זה כמו לקנות ספה לפני שקונים בית.


ומשה עונה - איך ידעת?

אכן כך ציווה ה'.

האם היית שם?

כן, כנראה שיית שם.

במובן מסוים.

בצלאל כשמו כן הוא –

בצל הא-ל.


הדיון לגבי מה בונים תחילה,

משכן או כלים,

הוא דיון שמלווה אותנו כל החיים.

על מה לשים דגש?

במה להשקיע?

איפה להתחיל?

במבנה או בתוכן?


בחיצוניות או בפנימיות?


ובפשטות נראה שהאמירה בפרשה היא –

בציווי,

מקדמים את התוכן.

בפועל –

צריך להתחיל במבנה.

יחד עם הזיכרון התמידי שהתוכן הוא העיקר.

הארון.

אבל בלי משכן –

אין איפה להניח את הארון.

אין מבנה שיחזיק אותו,

שיגן עליו מפני השמש הקופחת,

הגשם השוטף.


בעל השפת אמת מתייחס לשינוי הסדר בפרשיות ומוסיף,

שגם מקומה של השבת משתנה.

בציווי לבנות את המשכן השבת מופיעה לאחר פירוט הכלים והמשכן,

בביצוע – בפרשתנו, השבת מופיעה לפני.


בעל השפת אמת (תרמ"ז) מסביר שגם השבת וגם המשכן הם כלל.

והכלים הם פרטים.


הציווי לבנות משכן מתחיל בפרטים.

ומגיע בסוף לכלל.

לתמונה הגדולה.


בביצוע –

מתחיל הכתוב מן הכלל ואחר כך מגיע לפרטים.


בעל השפת אמת מזכיר לנו שהפער בין פרשת תרומה ופרשת ויקהל

אולי תלוי בעוד ענין.

בין פרשת תרומה לפרשת ויקהל יש אירוע –

אירוע דרמטי.

גורלי.

חטא העגל.

חטא העגל משנה הכל.


אם לפני החטא היה שייך לדבר על פרטים שנבנים לאט לאט ויוצרים כלל,

על התמקדות בפרטים ללא ראית התמונה השלימה,

לאחר החטא צריך להתחיל בכלל.

ורק אחר כך להתייחס לפרטים.


כי בזה בדיוק חטאו עם ישראל.

בקושי לראות את הכלל.

הם לא ראו את משה.

ולא ראו את התמונה השלימה.


לא הצליחו לומר -

אולי נחכה יום או יומיים?

בטח בסוף הוא יגיע.


הם אמרו נעשה ונשמע –

התחייבו לשמור על כל הפרטים.

ללא ראיית הכלל.

אבל נפלו.

באחד הפרטים.

פרט גדול.


ובפרשת ויקהל הקב"ה משנה את הסדר.


מתחיל בכלל.

בתמונה הגדולה.


כי כל כך קשה לעשות ורק אז לשמוע.

לעשות בלי להבין.

בלי לראות את התמונה הגדולה.

אבל משה היה מסוגל.

משה לא חטא בחטא העגל.

לכן ציווה לבנות כלים ואז משכן.

כי הבין שהארון הוא העיקר.

ועדיין שאף לנעשה ונשמע.

אבל בצלאל הבין שהעם לא שם.

הם תקועים בפרטים.

וצריכים כלל.

תמונה שלימה.

שבת ומשכן.


היום יש המון מתח בין פרט לכלל.

יש רצון לעיתים להתחבר לכלל,

לרעיון הכללי,

ללא הפרטים.

להנות מן השבת,

בלי להתחייב לכל פרטיה ודקדוקיה.

לנעשה.

רוצים רק נשמע.

להבין.

להתחבר.


ואולי זה קשור לנטייה של כולנו היום להתחשב מאד בפרט –

במובן האנושי של המילה.

בחוויה האישית.

בנרטיב הפרטי.


ולברוח מן הכלל.

הציבור.

העם.


כי הפרטים לא תמיד מרגישים לנו חלק מן המכלול –

מן הכלל הרעיוני.

מן המשכן.

מן השבת.


ופרשת ויקהל מלמדת אותנו את סוד הכלל והפרט.


שכנראה שצריך להתחיל בכלל,

ולסיים בכלל.


למסגר את הפרטים בתוך מסגרת של כלל.

וכך לאפיין אותם,

לתת להם הקשר,

לשזור אום יחד לכלל.

שלם.


האם אנחנו מתחילים את השבוע בשבת?

או ששבת היא סיכום שבועי?


אז כנראה שגם וגם.


והשבת ביכולתה לשנות את כל השבוע.

לתת לו טון.

ולהגדיר אותו.

לתת לו הקשר.

לשזור את כל ימות השבוע –

ולהראות לנו תמונה שלמה.

של נעשה ונשמע.


שבת שלום!





0 תגובות