חיפוש

סיפור זוגי | הילה פרלשטיין

שוב סתיו. רוח של אחרי החגים מביאה איתה חשק להצטנף. שוב ימים דרוכים עבורה. כך כל שנה. המשפטים ביניהם מתקצרים. עבודות הבית בלילות מתארכות. דווקא יום נישואים אמור להיות שמח, ואיך אצלם מתוח כל כך.. אצלם? אצלה לפחות.. אם הוא היה מבין באמת את שעובר עליה אולי היה מתחיל לשנות. “אבל איך יידע אם את לא אומרת?!” גוערת בעצמה וממשיכה לשתוק. די לה ברמיזות שכבר הורידו מכבודה אך לא העלו דבר בחכתה. מסור ורגיש הוא האיש שלה. מלא אמון וסבלנות, ועיניו טובות אליה. אך לעיתים זקוקה היא לרוח נעורים, לזיק שובב בעיניים, להתרחשות מפתיעה שתותיר אותה נדהמת, נרעשת.. כל יום נישואים מחדש, כ”ח בתשרי, היה מפתיע אותה בקביעות בזר פרחים ענק. כל כך ענק, שתמיד היא תהתה מי יותר ענק ממי, הזר או האכזבה.. והיו הפרחים נלקחים אחר כבוד לאגרטל הבנאלי מנציחים לשבוע את שממת ליבה.. עד השנה. די. לא היה בה כוח לנבול שוב. באה אליו, מילותיה סדורות. והוא קשוב אליה. מניח את המעדר, מנער רגבי אדמה מכפות ידיו. ועיניו כתמיד אליה טובות. “אני לא רוצה פרחים השנה” ומרוב המתח נפלט לה “אני לא סובלת פרחים”. יודעת שזה דוקר כמו קוצים, אך לא מתאפקת.. שותק. שותקת. מבטה לא אליו. “טוב” שם את עצמו בצד. קשוב אליה מאוד. “מה כן?” מה כן?? אני רוצה שתפתיע, שתרגש, שתיקח אותי למקום בו לא הייתי מעולם, שנשב ביחד מול שקיעה מדהימה היכן שהוא, שההורים שלי פתאום יגיעו לשמור על הילדים וניסע, שכולם ידעו חוץ ממני, שיהיה איזה קסם שימלא אותי לקצת.. “אני לא יודעת” היא אמרה “משהו אחר” “טוב,” הוא אומר בשקט “אני אשתדל” ובדיוק אז הקטנטן בן החודשיים שלהם פקח עיניו וניעור כל העולם מבכיותיו וזו הייתה לה בדיוק ההזדמנות המתאימה לברוח גם קצת מעצמה, כי היא ידעה שמשהו שם היה חסר..

כביש שש ואין סיכוי שהוא יירדם בנהיגה אפילו שעבד היום בארבע גינות. את הקטן הם לקחו איתם, את שני הגדולים השאירו בבית עם אחותה. איזו דודה מותק היא מציינת לעצמה, הילדים שמחים וטוב להם. היא מוציאה קופסא עם פירות חתוכים. “חשבת על הכול” הוא מחמיא לה ברוך. היא הצליחה להפתיע את עצמה. את כבודה וציפיותיה ואת “מה שצריך להיות” היא הכניסה למגירה. רק לבינתיים. וסגרה. ובמקום זאת, פתחה את סגור ליבה. בהתחלה המילים החלידו לה ואף יצאו לה מושחזות, אך לאט לאט נתרככו וליבה היה לה עם פיה. יחד תכננו את הנסיעה, יחד העלו ופסלו רעיונות. בתחילה גישש, פחד לטעות ולהכעיס. לאט לאט צבר ביטחון. החליטו לנסוע לרשב”י. להודות על שבורכו בכל ולעתור על יקיריהם שעודם ממתינים. בדרך עצרו בחורשה גלילית. סעדו ליבם ודיברו בנעימים. לא פסק ליבה מלפעום, לא התרגשה עד כלות. רק נעימות שכזאת ריחפה בינותם. במתחם הקבר התפצלו, הוא לגברים והיא לנשים. גם עם לכתו חשה קרבתו. ביקעו דמעותיה חומות, כתמיד בבואה לכאן. ליבה שבור בתפילתה, אך שלם בהחלטתה לבוא. בהחלטתם המשותפת. עת נפגשו מחוץ לקשתות האבן אמרה לו: “מאוחר. טוב שנחזור” אך מבטו אליה התחייך ואמר: “עוד מעט. בואי איתי” מעפילים הם בעלייה אל עבר החשכה השקטה, ומשהו בה פוחד להתפעם שמא תתאכזב. “בואי נשב”, הוא מציע לה אבן גדולה ומישורית ומוציא מכיסו פנקס קטן. “זה במקום פרחים” הוא אומר בשקט. היו מילותיו שם מחורזות לפנינים עדינות. עליה, עליהם ועל ביתם שנבנה פסע פסע. כמבטו, רכות היו מילותיו. לא שנונות לא סוערות רק טוות בפשטות את הטוב סביבם. זלגה דמעתה. מבטה במבטו. הומה ליבה הודיה לבורא עולם על הטוב הזה שזכתה לו.

מאת הילה פרלשטיין יועצת זוגית ומדריכת כלות, מעבירה סדנאות לנשים ורווקות

0 תגובות