Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
top of page

נעשה ונשמע | רחל וינשטיין | פרשת משפטים

נעשה ונשמע

אז אם חיפשתם את נעשה ונשמע בפרשה בשבוע שעבר, מניחה שהתאכזבתם. הכל בסדר, בפרשה הזו זה מופיע.

אך באופן מפתיע, ההכרזה נעשה ונשמע, הידועה כהכרזת נאמנות עיוורת, קבלה ללא הבנה, מופיעה דווקא בפרשתנו, בפרשת משפטים.

לאחר רשימה ארוכה של משפטים, אנו חוזרים להר סיני ושומעים שוב על מעמד הר סיני מזווית אחרת.

ודווקא בגירסה השנייה של מעמד הר סיני מופיע הביטוי נעשה ונשמע.

גירסה זו שונה מזו שהופיעה בפרשת יתרו. יש בה שותפות. יש ברית. יש פעילות אנושית.

בפרשת יתרו, עם ישראל מתייצב בתחתית ההר וצופה במחזה.

בפרשת משפטים מעלים עולות וזבחים, יש טקס, זריקת דם והקראת ספר הברית. ובמעמד זה, לאחר קריאת ספר הברית העם אומר “כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע.”

אלמנט ה”נעשה ונשמע” מאד נוכח במעמד הר סיני. במיוחד בגירסא הראשונה בה לא מופיע הביטוי נעשה ונשמע.

יש קולות וברקים וההר עשן.

ההר נחרד, העם נחרד.

ויש קבלת מרות, התמסרות.

אך ביחסינו לתורה יש גם ממד של הבנה, של משפטים שאותם אפשר להבין.

השפת אמת (תרל”ו) מסביר שיש ב’ מדרגות בקבלת התורה.

קודם כל צריך לקבל, אחר כך זוכים גם להבין.

קודם כל מתמסרים, ואחר כך זוכים להשיג טעמי המצוות.

השפת אמת מסביר שיש לקשר שלנו עם הקב”ה פנים שונות.

אבינו מלכנו.

אנו בנים לה’, ועבדים.

בהיותנו עבדים – אנחנו מתמסרים ומצייתים. לוחמים את מלחמת המלך.

בהיותנו בנים – אנו זוכין לטעם המצוות, טועמים ונהנים. יושבים על שולחנו הערוך ומחפשים באוצרות.

השפת אמת מסביר שכאשר רצה ה’ להסביר לעם ישראל את טעמי המצוות משה נבהל. בטעמי המצוות יש סכנה.

מה הסכנה?

שנבין.

ואולי אם נבין את הטעמים נחשוב שהטעם הוא העיקר.

ונדלג.

נדלג על המקום של המחויבות ללא תנאים, ללא הבנה.

אולי נוותר על המצווה הזו, שכבר לא רלוונטית. וזו – שלי היא לא כל כך שייכת.

הקב”ה התעקש שאנחנו ראויים לטעום מן הטעמים, מן המטעמים של התורה.

אך זאת לאחר שהתחייבנו. לאחר “נעשה ונשמע”.

ובאמת, לאחר ההתמסרות, ההתחייבות, הדברים נראים אחרת. דברים שרואים מכאן לא רואים משם. ואותו המראה שראיתי משם, פתאום שונה בתכלית.

אותה שאלה שרציתי לשאול, מבחוץ, מבפנים פתאום נראית אחרת. השאלות פתאום נשאלות בנחת. והתשובות מתיישבות, מתקבלות.

השפת אמת מסביר שהמקום של ההתמסרות קשור לשבת. בשבת יש שלום. אין מלחמה. ובשבת אין שלטון חוץ משלטונו של הקב”ה. יש צוו הרפיה. ציווי להפסיק לשלוט במציאות ולתת מקום לשלטון ה’ על המציאות. הוא ממשיך ואומר ששבת קביעא וקיימא, היא קבועה בזמן, וקיום העולם תלוי בה.

ההתמסרות, ההתחייבות, היא קריטית. עליה עומד העולם ובזכותה הוא מתקיים. היא מעניקה יציבות, מסגרת, ביטחון.

קביעה וקיימא.

יהי רצון שנצליח להתמסר,

לקרוא בקול גדול “נעשה ונשמע”.

ושנזכה לטעום ממטעמי התורה, להביט באוצרותיה.

ללחום את מלחמת המלך, ולשבת ולסעוד על שולחנו הערוך.

ושנזכה גם לשבת של שלום.

0 תגובות

Comments


bottom of page