עלינו דרגה. בדרגות האבל, לדאבוני. ועכשיו משנכנס אב, ממעטים בשמחה, ויש על מה למעט.
אנחנו בזמן “בין הקוּלות”. שלושה שבועות שעומדים להסתיים בפחות משבוע. ולא בא לי שהם יסתיימו. לפחות לא ככה. מצטערת אבל אני לא מרגישה, אני לא מרגישה שנכנסנו בכלל ל”מוד” של “אבל” וכבר, עוד מעט, יוצאים ממנו. כבר מתכננים תכניות ל”בין הזמנים”.. מבצעים מטורפים בנוסח “דבר האבד”. מוסיקה ווקאלית כדי שלא נשים לב. רביולי גבינה בשביל הכיף. ומה בחום הזה לא להתקלח זה לא כבוד הבריות, והשנה (לבני ספרד) אין השבוע שחל בו אז בכלל.. מתי יוצא הצום? אהה ב 19:55. אוקיי.
– – –
“לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר” (משלי מ”ג) מהו כך? אלא כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מיצר, כך כשאדם שמח, הלב שמח תחלה.. ולעתיד לבוא מביא הקב”ה כל האיברים ואינו מנחם תחלה אלא את הלב..
לב יודע מרת נפשו – אלו ישראל, שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיוון שבאו לצאת, וגזר עליהן הקדוש ברוך הוא לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם. אמר להם האלהים: “כל בן נכר לא יאכל בו” הוי לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. (מדרש רבה, פרשת בא, פרשה יט, סימן א’)
מי שלא היה איתך בצער. לא יכול לשמוח איתך בשמחתך.
קבלו קטע: אישה גרושה + ילדה בת 8. גרה לבד. החברות מהסמינר כבר בילד השלישי. הקולגות מהעבודה לא בדיוק יודעות מה להגיד. לא הרבה צפו לה עתיד מזהיר. בכל זאת.. והזמן רץ. מעטים היו האנשים שהחזיקו איתה ידיים. מעטים היו אלה שחיכו איתה ביחד ליום המיוחל. כאלה שהרגישו את הצער שלה בחגים. כאלה שלא ניסו להטיף. כאלה שבאו לחבק, לעזור , לשאול איך היא מסתדרת.. וסיפרה לי אותה אחת, אותה בת מזל, שכשהיא ובעלה המקסים התחתנו לא היו הרבה אנשים בחתונה הם לא רצו להזמין את החברים מהעבודה, ואת אלה מהשכונה, אבל אלה שהיו בחתונה – היו אלה שחיכו איתה היו אלה שחיכו איתו והיה שם זעזוע רוחני – פסגת הפסגות של האושר כי מי יכול לשמוח באמת? אלו שחייכו לה מהקצה השני של הרחוב? (ואמרו בלב , נעבך, מסכנה) אז איך הם אמרו לי, רק מי שהיה איתנו בפנים, עם הלב שלו – יכל להכיל את השמחה שלנו.
אז מי יכול לשמוח בשמחתה של ירושלים? שאלו את הרב קנייבסקי אם אפשר להתקלח כי בתקופה הזו של השנה זה אפילו לא לתענוג – הרב קנייבסקי (שליט”א) המתוק ענה שהוא עוד לא שמע על מישהו שיושב שבעה ובא לשאול אם אפשר להתקלח שלא על מנת תענוג..
פעם בשנה, אבא שלי יושב שבעה על הבית שלו שנחרב לו, על הילדים שלו – שהתבלבלו לו, על הילדים שלו שמכירים אותו – והלכו לאיבוד מכל ההגדרות, יש לי הזדמנות לשבת איתו, לבכות איתו. לחכות איתו. להיות איתו. כדי שכשהוא יקום במלוא תפארתו ויצבע את ירושלים בצבעים באמצע כל המסיבה הזאת – הוא יזמין אותי ותהיה לי תחושת שייכות.
בשביל האיזון, והטעם הטוב, וכף הזכות אני יודעת שאין מישהי ומישהו מאיתנו שהקב”ה לא זימן לו בהשגחה פרטית תחושה מסויימת של חורבן כדי להתחבר לנקודה הפנימית האמיתית הזאת, לא צריך להיות גרושה + ילדה בת 8 כדי להבין, החיים כמשל לדבר האמיתי.
אוהבת ענבל.