למישהו מיוחד כל כך שזכיתי להכיר
בכל מקרה המייל הזה לא אמור להגיע אליך, אז מרשה לעצמי לכתוב מה ואיך שאני רוצה…
קשה לא לחשוב עליך. הרגשתי כאילו הגעתי למקום כל כך אמיתי ונכון וטוב.
פתאום היה מישהו שרואה בי כל כך הרבה טוב, שבשבילו אני מיוחדת בדיוק ככה.
שהתחבר, שרצה, שחלם…
לא מבינה איך ככה, לא יודעת, אבל הרגשתי כל כך מחוברת אליך, בעומק. פשוט הרגשתי אותך.
במהלך השנים חלמתי על כל כך הרבה דברים שיהיו בבעלי, אבל לא באמת האמנתי שזה יכול להיות, ופתאום נכנסת לחיים שלי, וכבר מהבירורים עליך הרגשתי שיש כאן משהו מעבר…אמרו עליך שאתה עמוק ופנימי וחושב ועובד ה’ באמת ולא עושה כי כולם אומרים…וכבר אז כל כך רציתי.
ואחרי שנפגשנו, באמת גיליתי עוד ועוד דברים מדהימים…
יש לך לב כזה רחב וטוב ומתוק, אתה עמוק וחושב, מבין ומכיל, אתה כל כך אמיתי וכנה, יש לך חיוך מתוק, ואתה נוגע כל כך עמוק!
אתה עובד עם ילדים אבודים של ה’, ויש לך לב כל כך פתוח להכיל אותם, גם כשזה בא על חשבונך…
אתה פשוט אוהב אנשים ורואה בהם טוב. אתה מסתכל על בן אדם ורואה אותו לעומק.
אתה מקבל ולומד מכל אדם ומכל דבר שקורה.
אתה מחובר כל כך לה’. גם אתה התחברת לדרך של רבי נחמן. למדת תורות שלו, ואפילו באומן היית..כמוני.
אתה אוהב נוף, טבע, מרחבים, ושקט.
אתה יודע לנגן בגיטרה, אתה כותב שירים ואוהב את סוג השירים שאני אוהבת.
יש לך נפש רחבה. אתה לא פוחד להרגיש ולא פוחד לדבר על רגשות.
הרגשתי שאני יכולה לספר לך הכל. גם דברים פחות טובים או נכונים שעשיתי או עברתי, וזה יהיה בסדר.
אתה לא נבהל. רק שומע, מקבל ומכיל, בשלווה.
ואפילו חשוב לך לאכול בריא, עוד משהו שרציתי.
המסלול חיים שלך היה חיפוש, לימוד, תעיה ותהיה. ממש כמו שלי.
גם אתה היית מופנם וסגור בהתחלה ועברת ולמדת ונפתחת והתחלת להרגיש ולחיות.
חקרת, בדקת, והגעתה למקום שלך היום, מתוך בחירה וחיבור.
יש לך כזו משפחה מתוקה ומכילה. ואמא מדהימה ואוהבת, שכל כך מעריצה אותך…
ואפילו היית יכול להסתדר כל כך טוב עם המשפחה שלי….
יש בך פשוט את הדברים שתמיד חלמתי עליהם!
זה היה טוב מידי מכדי להיות אמיתי.
לפעמים אני תוהה לעצמי אם זה לא היה חלום…
ה’ נתן לי משהו כל כך טוב, כל כך מושלם, הרגשתי במקום האמיתי והשלם.
ופתאום הוא לקח את זה, וזה נגמר. אחרי שכבר הייתי בטוחה שהגענו לסוף, שהוא בעצם התחלה של משהו כזה מתוק.
ונזרקתי שוב לים החיים. בודדה, עייפה, מאוכזבת, כואבת.
אבל הוא כאן. והוא לא עזב אותי. ואני מאמינה בו ואוהבת אותו.
איך חברה מתוקה שלי הגדירה את זה?
אתה מרגיש “זרוק, בידיים של אבא”
ממש כך.
זה ניסיון. ניסיון קשה.
אבל אני יעמוד בו. בטוח. כי ה’ לא מנסה אותנו במשהו שהוא מעבר ליכולות שלנו.
והוא כבר נתן לי כוח. וכל הסיפור הזה הביא לי כל כך הרבה רגעים של תפילה עמוקה, אמונה מתוקה וחיבור אמיתי אליו, שלא הייתי מוותרת.
באותו יום, כשראיתי מייל ממך בדואר נכנס, מיד הבנתי שזה יורד.
וקראתי. וזה כאב כל כך.
ואחרי זה אמרתי לה’: אני אוהבת אותך, אבל לא, בבקשה לא, בבקשה תגיד לי שזה לא יכול להיות, שזה לא אמיתי, שזה לא באמת קורה, בבקשה לא…ככה חזרתי וחזרתי על זה …רק תגיד לי שזה לא אמיתי.
ובכיתי. ולא האמנתי ששוב ככה, ושהפעם זה סופי. וזה כאב נורא. והתפללתי ודיברתי וביקשתי.
והרגשתי כל כך עייפה. חסרת כוח. בדיוק כמו שכתבת. כל כך התחברתי להגדרה.
הייתי על אי קסום, אופוריה, ופתאום זרקו אותי שוב למים העמוקים והקרים.
אבל אני בכלל לא יודעת לשחות!!
ואז זה כבר כאב מידי ולא היה לי כוח להרגיש אז התחלתי עם סבב הטלפונים.
לעדכן את כל מי שידע והיה שותף בתהליך, שזה ירד.
ודיברתי ודיברתי וסיפרתי, וכבר הרגשתי שאני פחות מרגישה. שאני מספרת את זה מהצד, כאילו קרה למישהו אחר. כנראה איזה שהיא הגנה פנימית.
ועם זאת, אמרתי לה’ שזה הולך להיגמר בריקוד. ושאני אשתדל לקבל את זה כמה שאפשר ולהודות לו.
ואז היתה הפסקת אש עם הטלפונים. פתאום שקט.
ואז הקב”ה נתן לי מתנה ענקית.
פתאום הרגשתי כל כך שמחה! הרגשתי כל כך טוב! ופשוט התחלתי לשיר ולרקוד ולשמוח באמת.
“הטוב הטוב הטוב, כי לא כלו רחמיך, והמרחם, כי לא תמו חסדיך, כי מעולם, כי מעולם, כי מעולם קיוינו לך!!”
וההרגשה היתה מדהימה. אושר ענק ושלווה ורוגע וטוב. פתאום הייתי בטוחה שהכל יהיה טוב.
בין אם זה יחזור ובין אם לא לצמיתות, פשוט יהיה טוב.
ושגם עכשיו כל כך טוב! הרגשתי ממש שהוא כל כך אוהב אותי. ומחבק. ושזה ממש ממנו, אך ורק לטובתי. פשוט הרגשתי את הטוב. כמעת יכולתי למשש אותו…
זה היה כאלו דקות מדהימות. הרגשה שהשמים נפתחו וראתה שפחה על הים…
ידעתי שזה רגעים גדולים ושזה לא יהיה לעולם אז התפללתי. חזק. על כל מיני אנשים.
וגם עליך. כי באמת היו רגעים שיותר ממה שכאב לי עלי, כאב לי עליך!
כל כך הרגשתי את הכאב שלך, שעם שלי עוד הסתדרתי אבל את שלך לא יכולתי להכיל.
וכשחשבתי עליך עלו לי דמעות. והתחננתי לה’ שירפא לך את הלב! שאתה כזה ילד טוב ומתוק שלו, שישמור עליך וירפא אותך. שתשכח. שיהיה לך טוב. שתזכה להגיע למקום המוכן והשליו והטוב שלך. שתזכה להקים בית טוב עם אישה מדהימה ושיהיו לך חיים מאושרים וטובים!
באמת שהתפללתי עליך חזק. הרגשתי שממש אכפת לי ממך, אפילו בלי קשר אלי.
וזהו. כמו שידעתי, הדקות המדהימות הללו עברו, עם רגעי נעילה של השיר ידיד נפש ששמעתי בסוף, והכאב חזר שוב. ובעוצמות שלא הכרתי.
היו רגעים שפתאום הרגשתי כאב כזה גדול שאני לא מסוגלת להכיל.
ושוב בכיתי. ושוב שאלתי למה.
ומאז יש רגעים כאלו ויש כאלו.
יש רגעים שאני כל כך מרגישה את אבא כאן איתי, אומר לי:
ילדה שלי, את מאמינה בי? מאמינה שלא עשיתי את זה סתם?
מאמינה לי שאני כל כך אוהב אותך, ושזה קרה רק כי ככה היה מוכרח לקרות, כי זה הכי טוב בשבילך?
סומכת עלי?
בבקשה, תגידי לי שככה…אני כל כך אוהב אותך!
אז כן אבא. אני מאמינה לך! וסומכת עליך! ואוהבת אותך!!
וגם כשהכאב שוב מציף, ואני שואלת למה, זה למה ממקום מחובר, שבטוח שיש לזה סיבה, ורק רוצה כל כך לדעת אותה, להבין מה קרה כאן ואיך זה יכול להיות שהתחברתי ככה למישהו שכנראה לא אמור להיות בעלי ולא אמור להיות קשור לחיים שלי בשום צורה…
אבל איך כתבת לי בפעם הראשונה?
“אנשים לא סתם נפגשים ודומה מושך דומה, והכל חלק מסיפור אחד גדול שככל שאנחנו יודעים אנחנו מבינים שאין לנו מושג”
אנחנו כאן, בעולם הזה, מצומצמים כל כך, חושבים שמבינים, ובעצם אנחנו כל כך לא. רואים ולא רואים. לא יודעים כלום באמת.
ובמקום שנגמרת ההבנה, שם מתחילה האמונה.
לאהוב אותו כשהחיים יפים ומתוקים, זה מקסים, אבל קל.
יש לנו שליחות כאן. באנו לכאן כדי לגלות אותו דווקא בחושך, מתוך ההסתר פנים.
הקב”ה מתחבא, ומחכה כל כך שנחפש אותו. ושנמצא.
באנו לכאן כדי להתבטל לרצון שלו באופן מוחלט. כדי להיות לגמרי בידיים שלו.
והנה, כבר מצאתי מטרה. התפקיד כבר התגשם.
ככל שזה יותר כואב וככל שאני יותר חושבת כמה זה היה מתאים, ככה יש מקום ליותר ביטול וליותר הכנעה מול הרצון שלו.
ככה יש לי יותר מקום לומר לו: אבא, נכון שזה קשה לי, נורא, אבל אני אוהבת אותך כל כך! ובלי תנאים!
לא רק אם תחזיר את זה ולא רק אם תעשה כך וכך. כמו שאתה אוהב אותי בלי תנאים גם אני רוצה ומנסה לאהוב אותך בלי תנאים!
והנה הגעתי, ונגעתי בתכלית.
וזה כואב ומתוק ביחד. זה כאב שהוא כזה תענוג. מן משהו אבסורדי כזה שכואב לך אבל טוב לך.
אתה מרגיש שאתה נוגע באמת של החיים. בפנימיות. הקליפות נופלות והנשמה פתאום מתעוררת מבפנים.
והלוואי שיעבור כבר ויפסיק לכאוב, והלוואי שלא יעבור….
זהו. זה סוף הסיפור כרגע. אין לי מושג מה ההמשך.
הרבה פעמים במהלך החצי שנה ההזויה הזו אמרתי לה’: בבקשה, תגלה לי כבר מה הסוף של הסיפור הזה…רוצה כל כך לדפדף לעמוד האחרון של הספר.
לכאורה נראה שהגענו לדף האחרון.
של הכרך הראשון.
ונראה שבכרך השני החיים שלנו לא עומדים להיות קשורים.
ואולי כן? ימים יגידו.
האמת?
רוצה שלא לקוות שיחזור.
רוצה כבר להפסיק לרצות, כי רצון ללא מילוי זה כל כך כואב…
ולא מצליחה בינתיים.
אבל זה עוד יקרה, בעז”ה.
כשאני חושבת על להמשיך בשידוכים זה נראה לי הזוי. לא אכפת לי להיפגש עם עוד בחורים, אבל הלב שלי…על פניו אני לא מבינה בכלל איך הגיוני שאני אתחבר ככה לעוד מישהו.
הלב שלי כבר נמצא אצל מישהו אחר. ואין עוד אחד כמוהו.
אבל אז אני חושבת לעצמי שזו קטנות אמונה. ושאני מהכוח שלי לא יכולה, אבל הלב שלי, שלנו, הוא בידיים של ה’!
וה’ הוא כל יכול’.
והוא ירפא, ויחבוש וישכיח!
והוא יעשה מה שצריך בשביל לתת לי/לנו את החיים המאושרים והטובים ביותר!
ושרק נאמין בו ונבטח בו שהוא אכן רוצה ויעשה את הטוב ביותר בשבלינו.
וזו מלחמה להאמין בזה. כי לפעמים נראה שקורה הפוך.
אבל זו מלחמת החיים, ובעזרתו יתברך אנחנו ננצח!
“מעשה במלך אחד, שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה משעשע עמה מאוד. פעם אחת היה מתוועד עמה ביחד באיזה יום ונעשה ברוגז עליה, ונזרקה מפיו דיבור: שהלא טוב ייקח אותך. בלילה הלכה לחדרה, ובבוקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצער מאוד והלך לבקשה אנה ואנה. עמד השני למלכות, מחמת שראה שהמלך מצטער מאוד, וביקש, שיתנו לו משרת וסוס ומעות על הוצאות והלך לבקשה, והיה מבקשה מאוד זמן מרובה מאוד עד שמצאה. עתה מספר איך ביקשה עד שמצאה.”
רבי נחמן לכאורה עשה פה טעות ספרותית…הוא גילה לנו בהתחלה את הסוף של הסיפור! למה??
כי הגענו לדור כל כך אבוד וכואב בעומק, שאם לא יבטיחו לנו שמה שלא נעבור, בסוף יהיה טוב, אז לא נוכל להתמודד, ולא נרצה לצאת לדרך…
ורבי נחמן ידע את זה כבר לפני 250 שנה, אז הוא גילה לנו כבר בהתחלה, את הסוף.
הוא פשוט גילה לנו שבסוף יהיה טוב!!
מעריכה, מתפללת ומקווה בשבילך לטוב האמיתי והשלם