חיפוש

לחם לחסרי דעת | שפרה זיו

פרק ג'- לחם לחסרי דעת

ויהי היום, והיה בריחה באיזה מדינה וברחו כולם, ובדרך בריחתם עברו דרך איזה יער, ואבדו שם זכר ונקבה, אחד אבד זכר ואחד אבד נקבה. ועדיין היו בנים קטנים, בני ארבע וחמש שנים, ולא היה להם מה לאכול, וצעקו ובכו, כי לא היה להם מה לאכול.

העולם מריץ אותי ללא מחשבה. נראה שיש לו משהו טוב למכור לי. אני מאמינה לו. רודפת אחרי היד הקפוצה שלו, שיפתח ויראה לי את הטוב שמתחבא שם. הוא כל כך חייכן ונדיב, העולם. אבל כשאני סוף סוף תופסת אותו, רוצה לשאוב ממנו את הצורך האמיתי שלי, היד הקפוצה נפתחת ואני מגלה כלום אחד גדול. איזו אכזבה!

'חכי חכי, תראי את זה', שוב הוא סוגר את היד ובורח, מפזר אבק כוכבים. אני מסתנוורת, מתפתה ומוצאת את עצמי רודפת אחריו בשנית. הנה השגתי אותו, הפעם סוף סוף אתמלא, וודאי. אבל כלום חלול ממלא את ידו וצחוקו האווילי מתגלגל לתוך הלילה. אני מסתכלת ימינה ושמאלה. איפה אני בכלל? לאן הוא הוליך אותי? הנוף מסביב השתנה. יער עבות מיירא ומפחיד אופף את כל שדה הראייה. בדידות מאיימת לבלוע אותי. והכי נורא זאת תחושת הרעב שמפלחת אותי. ריקנות נוראה!

הילדים הקטנים ביער במעשייה של רבי נחמן- מדגימים לנו מה עושים כשהעולם מאיים לבלוע אותנו ומשאיר אותנו רעבים וכואבים. מה קורה שכבר הלכנו אחריו ונאבדנו. פשוט מאוד, הכי פשוט בעולם: בוכים וצועקים. כשצועקים ומכוונים את הבכי למעלה, מאמינים שיש מי ששומע ומסכימים להיות כמה זמן בחוסר האונים הכואב הזה- בשמיים משהו נפתח. רחמים חדשים יורדים. פתאום מגיע בעטליר.

בתוך כך בא אצלם בעטליר (קבצן) אחד עם השקים שלו (שקורין "טארבעס"), שנושא בהם לחם,

הבעטליר זה הצדיק. הצדיק הוא כזה שמקצועו להתחנן ולהתפלל לבורא עולמים. הצדיק ביקש כל כך- עד שנתנו לו מהשמיים דעת כה גדולה ועכשיו יש לו די גם בשביל להחיות אחרים.

והתחילו אלו הבנים להתקרב אליו ולהיות כרוכים אחריו, ונתן להם לחם לאכול ואכלו. ושאל אותם: מהיכן באתם לכאן? השיבו לו: אין אנו יודעים, כי היו בנים קטנים כנ"ל.

הבעטלר מנסה להזכיר לי את התכלית, מעורר בי געגוע. אבל אני עדיין לא מצליחה להבין את השפה שלו. קטנה אני ותלותית. נצמדת אליו. רק שייקח אותי איתו. שלא יעזוב אותי לעולם וימשיך להחיות אותי. אבל רגע, לאן הוא הולך? למה הוא סוגר את השק ומתרחק?

והתחיל לילך מהם ובקשו ממנו שיקח אותם עמו, ואמר להם: את זה איני רוצה שתלכו עמי.וברכם, (זה הבעטליר העור), שיהיו כמותו, שיהיו זקנים כמותו, והשאיר להם עוד לחם לאכול והלך לו. והבינו אלו הבנים כי השם יתברך השגיח עליהם והזמין להם בעטליר עור בכאן ליתן להם אוכל.

'את צריכה לגדול' אומר לי. 'וגדילה זה רק אם תמשיכי לחפש ולבקש בעצמך. אין זאת רחמנות אמתית שאקח אותך איתי'. אבל לי קשה. שוב להיזרק למלתעות העולם המעלים הזה? להרגיש את הריקנות החלולה, את הרעב מכרסם... אבל הבעטליר מברך. הוא מחזק אותי שיש לי כוח. עד כדי כך שאוכל להיות כמותו ממש.

אני מתחזקת וממשיכה. עדיין שבעה מהלחם, הדעת הקדושה שהוא החדיר בי. אבל ההרגשה הטובה עוברת, ושוב קרקורי רעב מציקים. העולם מזהה את החולשה שלי וכמו נץ שעט לטרף מתחיל לנפנף לי בידו הקמוצה. לרדוף אחריו? לחדול? מאין יבוא עזרי?

רבי נחמן בסיפור משבעת קבצנים מסביר לנו את התהליך של החיים האלו. זהו תהליך של חיפוש ובקשה, את רעבה- תבכי את הרעב הזה- תקבלי עזרה, ותתמלאי. אבל תדעי מראש, זה לא יחזיק מעמד. את שוב תתרוקני. ועלולה ליפול לידיו של המלך הכסיל. אבל אם תהיי חכמה תביני שהיער הוא רק תפאורה. תפאורה מפחידה, נכון. אבל היא לא באמת. אם מהמקום הנמוך לשם הגעת תבכי ותצעקי, יבואו ויעזרו לך. בעטליר חדש יופיע בדיוק שתרגישי שאי אפשר יותר.

רגע ואז הוא ילך?

ילך.

ושוב ירד חושך וערפל ואני ארגיש אבודה?

תרגישי, זאת הדרך.

למה? למה אי אפשר להיות מוארת ודי?

עדיין לא, את צריכה לגדול קודם.

בסדר. אבל אם אשכח שזאת רק תפאורה? ואלך שבי אחרי מקסמי השווא של המלך האכזר?

ברגע שתקלטי את עצמך, תבכי ותצעקי. תמיד יבואו לעזור לך !

בסדר. הנה אני צועקת: "אבא! בוא אליי, תמלא את החלל שהעולם הזה פוער בי. נגמר לי הלחם! אני רעבה! שלח לי בעטליר חדש שייתן לי עצות אמתיות לחיים שלי, בבקשה, בוא! אני מחכה רק לך!"



0 תגובות