הפרשה הזו תמיד מזכירה לי את הסיפור על האישה הנפלאה שבאה לבית הכנסת, וכל שנה בכתה מחדש בכי תמרורים כי בני יעקב מכרו את אחיהם יוסף. כל שנה. מה, היא לא זכרה משנה שעברה? הסיפור הזה מקסים בעיני. אז אמנם הסיפור מתייחס לפרשה אחרת, אבל הוא מביע תחושת החמצה מאד חזקה שמתאימה כל כך גם לפרשה שלנו.
בשבילי פרשת שלח היא החמצה. עם ישראל אמור להיכנס לארץ. הוא כמעט כבר שם… ה’ ספר אותם, סידר אותם, ממש תיכף מגיעים. ואז… בא לי לצעוק: לא!!!!! אל תעשו את זה! (לא למדתם לקח משנה שעברה!?!?!)
וכל שנה מחדש אנו קוראים על המרגלים שנשלחים, ומרגלים, וחוטאים, וחוזרים וסוחפים אחריהם את כולם.
מה בעצם הם עשו? מה החטא הנורא שמנע מעם שלם לדרוך בארץ המובטחת? איזה חטא גרם להם להסתובב במדבר 40 שנה?
ומילא, להסתובב במדבר 40 שנה, יש לזה סוף. אבל לפי המדרש הבכי שבכו עם ישראל במדבר הוא מקור כל הבכי בהסטוריה של עם ישראל. מחרבן בית ראשון, בית שני ועד גירוש ספרד. וגוש קטיף…
מהו החטא הנורא שהוא מקור כל הצרות שבהסטוריה הארוכה של העם שלנו?
אפשר לענות על השאלה הזו בכמה דרכים, אני רוצה להתמקד בכיוון אחד.
בפרשה שלנו יש חטא, אך הוא לא מופע בואקום. קדמו לו אי אלו חטאים. בפרשה הקודמת היו המתאוננים והייתה מרים. נראה לי שהמשותף בין החטאים הללו הוא התלונה. המתאוננים מתלוננים שאין בשר. וקישואים ובצלים. מרים מתלוננת האף במשה דיבר ה’? ולכאורה, מה נורא כל כך?
מה, אסור להתלונן? צריך לשמור הכל בבטן? אולי. ואולי צריך לראות את הטוב.
ואולי גם חשוב ללמוד כיצד להתלונן.
לכולנו יש ימים קשים. נו, תודי. גם לך יש כאלו לפעמים.
החלק הכי כיף ביום הקשה הוא לספר עליו אחר כך, לא? אסור לספר לבעל, לאמא או לחברה איך היה היום? אסור לפרוק?
נראה לי שיש לפרוק, ויש לפרוק.
בעל התניא מסביר בספרו ליקוטי אימרים (המכונה ספר התניא) שיש הבדל בין עצבות לשברון לב. עצבות היא דבר שלילי שצריך לברוח ממנו כמו מאש, שברון לב הוא דבר נפלא.
מה זה אומר? מה ההבדל בין השניים?
את העצבות מכנה בעל התניא טמטום הלב. זה מצב שבו הלב נרדם “הוא כאבן ואין חיות בו”. מדובר על מקום של הפסקה ושל תקיעות, אין שם התקדמות. אין גם אפשרות להתקדם. האדמור הזקן מתאר נפילה לעצבות. עצבות היא בור עמוק שנופלים אליו ומי יודע מתי נצא.
את שברון הלב לעומת זאת בעל התניא מתאר כתהליך מעורר. יש מצבים קשים וההתפעלות מהם מעוררת לפעולה והתקדמות.
אם בסוף היום אני נופלת על בעלי בבכי מר על מהלך היום הארוך שלי ובסופה של העלילה אני יכולה לקום עם כוחות מחודשים כנראה שהתלוננתי בבחינת שברון לב. אם בסוף הסיפור הבור שחפרתי רק העמיק יותר, כנראה שמדובר בתלונת עצבות.
נראה לי שלתלונה הבריאה מקום חשוב מאד בחיים. יש מטענים שצריך לפרוק אותם, לא לסחוב אותם הלאה. אך חשוב מאד שהתלונה תהיה פריקה שתאפשר לנו לחדש כוחות על מנת להמשיך במסע, לא להיתקע!!!
בתור אמא צעירה שמעתי או שקראתי, אני כבר לא זוכרת מאיפה, שחשוב לדבר עם הילדים על מה שעבר עליהם במשך היום, לפתוח איתם שיחה על הקשיים ועל החוויות הטובות. היה לי ברור שאחרי אירוע קשה, הדיבור ירפא את הפצעים הרגשיים ויאפשר להם להגליד ולהחלים. מהר מאד גיליתי להפתעתי הרבה, שזה לא תמיד נכון. גיליתי שיש ילדים שזה מצוין עבורם להתעסק בטראומה מהעבר, ויש ילדים שפשוט נכנסים שוב למצוקה ולא יוצאים ממנה. הייתי המומה מכך שהילדים יכולים לחזור להיסטריה של רגעי המשבר אפילו לאחר זמן רב כאילו הכל טרי טרי.
הלימוד הזה, שיש דמעות שורפות ויש דמעות מרפאות בעיני הוא לימוד חשוב, והוא חלק מהלימוד של הפרשה שלנו.
עם ישראל פחד מן הכניסה לארץ מכל מיני סיבות. אם כי הם פחדו מהעמים שחיו בארץ, ואם כי הם פחדו משינויים.
לדעתי מותר לפחד. השאלה מה עושים עם הפחד. אם אחרי שחושפים את הפחד נעמדים מולו ביתר עוז ונרתמים לאתגר, מה טוב. ואם נותנים לפחד שלנו שלטון, ונכנעים לו, ונופלים ליאוש, אזי שיש החמצה.
נראה לי שבחיינו האישיים העונש של הפחד הוא תוצאה טבעית. כאשר מפחדים, לא פועלים. אנחנו בעצם מענישים את עצמנו.
בפרשה מדובר היה על בחירה ציבורית להיכנע לפחד, ועל זה ה’ העניש את עם ישראל בעונש הנורא של להישאר במדבר 40 שנה.
נראה לי שגם בחיינו צריך לזכור שכאשר אנו נכנעים לפחד יש לכך השפעה על הסובבים אותנו. אז אמנם, נכון, זה לא כמו המרגלים שהחטיאו את העם כולו. לא סביר שניתקע אנחנו פתאום במדבר סיני 40 שנה, ובכל זאת צריך לזכור שהדרך שבה אנו בוחרים להתמודד עם קשיים, הדרך שבה אנו בוחרים להתלונן מהדהדת בחיי הסובבים אותנו.
אני מאחלת לכולנו שנלמד להתלונן משברון לב ולא מעצבות. והלואי ונזכה לא להתלונן בכלל, ומחה ה’ דמעה מעל כל פנים.