לפני כמה שנים הייתי בחתונה. מאד התרגשתי. את הבחורה לא ממש הכרתי, את הבחור גם כמעט שלא. אבל את הסיפור שלו הכרתי. מי לא הכיר? הוא עבר כל מיני מסעות, עם כיפה ובלי כיפה. קרוב, ורחוק. מתקוע להודו ובחזרה. ובחתונה, הוא הופיע עם שטריימל.
בזמן החופה המרגשת, ישבה לידי חברה שבנה באותה תקופה היה במסע משלו. אמנם לא בהודו, בעיקר בברים למיניהם. סיפרתי לה קצת על החתן ומסעותיו, והיא שאלה אותי, מה הסוד? איך מחזירים אותו בתשובה?
את מי אני יכולה להביא אליו לשכנע אותו? היא שאלה.
ועניתי לה, ממרום שנות ניסיוני המועטות, שצריך פשוט לשחרר. לשחרר ולאהוב.
היא הייתה קצת בשוק, אבל היא לקחה. לאחר כמה שנים היא סיפרה לי, לאחר לידת נכדים ראשונים, שהיא החליטה לאהוב ולקבל. לשחרר.
הייתי צעירה וחסרת ניסיון, לא באמת הבנתי מה אני אומרת. היום אני מבינה אולי קצת יותר, ועדיין לא עד הסוף. אבל הייתי אומרת היום אותו הדבר.לאהוב ולשחרר.
והדברים מלווים אותי במסע האימהות שלי.
ופוגשים אותי בפרשה הזו בצורה חדה ביותר.
בתחילה הפרשה, אנו מלווים את יעקב לקראת המפגש עם אחיו, עם עשיו.
הוא מנהיג את מחנה משפחתו. מסדר, מחלק, שומר ומגן. מתנהל לאטו.
בקיצור, אבא לילדים.
בהמשך הפרשה, אנו מלווים את יעקב בהתמודדות שלו עם בניו שמעון ולוי שעושים פוגרום. הורגים ובוזזים עיר שלימה. סליחה, לא עיר שלימה. רק את כל הזכרים.
ואיפה יעקב בכל הסיפור הזה?!?! איפה החינוך? איך הוא לא שולט ביד רמה כמו בתחילת הפרשה?
ונראה לי שהתשובה הפשוטה היא שבניו גדלו, והתבגרו. והיו לבשר אחד, עצמאי. נפרד. הם בני אדם. עם בחירה, עם כיוון. ולאו דווקא הכיוון של אביהם יעקב.
הפרשה הזו מוכיחה את האמת. שילדינו אינם שלנו, אנחנו הבאנו אותם לעולם, אך מרגע זה והלאה – הם יצורים חיים ונושמים, ושואפים לעצמאות.
ובהתחלה, אנחנו יכולים עוד להתעלם מן העובדות. לחשוב שילדינו הם ההמשך שלנו. שיש לנו שליטה, בחירה.
אך עם הזמן אנחנו נאלצים לעמוד מול המציאות האכזרית, והנפלאה. ולראות שילדינו, יוצאי חלצינו, הם אנשים נשים וטף.
מן הצד האחד, הם עלולים לאכזב אותנו בבחירותיהם ובטעויותיהם. תודו – זה מאכזב.
מן הצד השני, הם יכולים להפתיע ולרגש אותנו בכוחותיהם, לעלות עלינו בהישגיהם. פתאום אפשר לראות שהם מסוגלים ליותר מאיתנו, ולשמוח על כך שהם לא תלויים בנו, אחרת הם לא היו מגיעים למה שהגיעו.
בזמן האחרון אכן זכיתי לחזות בפלא הזה, לראות את ילדי המתבגרים והנפלאים מתמודדים עם מצבים שכמותם לא התמודדתי בגילם, ולראות איך הם גדולים. גדולים ממני, וזה כנראה לא ממני.
רבי נחמן אומר שסגולה לחינוך, היא מרחק. ונראה לי בפשטות, שהדרך להעצים את ילדינו היא לקחת צעד אחורה, ולתת להם להיות מי שהם. לתת להם מרחב, ולהראות בכך שאנו סומכים עליהם.
אבל זה לא פטנט, לא בטוח שהם יעשו את מה שרצינו. בעצם כמעט בטוח שלא.
יכול להיות שננשוך שפתיים, שניאלץ להתאפק. שנרצה לפרוץ ולהתערב, ולנהל. וגם בטח נעשה את זה מידי פעם.
אבל נזכור שהחינוך האמתי שלנו, והצמיחה המשמעותית שלהם, הם דווקא כשניתן מקום. נאהב ונשחרר.
Comentarios