חיפוש

כשהפסקתי להזכיר לו כמה אני צדיקה | הרהורי הלב להפטרת מטות – זכרונות של בעלי תשובה

יום ראשון. צום י”ז בתמוז. אני נגשת להפטרה. וכל פעם אני מתרגשת מחדש. כי להבדיל מפרשת השבוע, ההפטרה פחות ידועה לי באופן סכמתי שכזה. אז אני מרפרפת קצת עם העיניים והלב שלי פתאם מתכווץ.

הָלֹ֡ךְ וְֽקָרָ֩אתָ֩ בְאׇזְנֵ֨י יְרוּשָׁלים לֵאמֹ֗ר – כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה׃ (ירמיהו ב’,ב’) הלב שלי נופל מהמשפט הזה. לא משנה כמה שמעתי אותו ועוד אשמע, הוא נוגע בי בכל מקום. עוד בתחילת דרכי הייתה לי אהבה לירמיהו בעקבות משפטי מחץ כאלו ואחרים שנבעו מפיו, אבל זאת, היפה מכולן. אני זוכרת שעד לפני כמה שנים, כשהייתי בטוחה שהדרך לשכנע את ד’ לרחם עליי היא בלהזכיר לו את מה שהוא “שכח”, הייתי מתייחסת למשפט הזה כנשק יום הדין.. הייתי אומרת לו את המשפט הזה בפשטות. אבא תזכור לי, תזכור לי ימים של חסד, כשעוד שרצתי אחריך כמו מטורפת במדבר הזה עם כל הדוסים האלה מסביב. שלא עניין אותי שהקיבוצניקים מסתכלים עליי מוזר, שהייתי נוסעת ונוסעת כדי לשמוע עוד עלייך ואיך מדברים איתך, ואיך לא מחכים שיצאו הכוכבים באמצע השבת. כשחטפתי ביזיונות, כשהייתי באורות, כשהאמנתי בך בתמימות כזו שטבועה בנשמה שלי מימות עולם. כמה אומץ וכח צריך בבטן כדי להכנס לתוך המדבר הזה, השממון הזה, שפעם הייתי צוחקת על כל הפרימיטיבים המהלכים בו. מי עוזב את ה”חיים” שלו באמצע ומפסיק ליצור אמנות? ומפסיק לרקוד בכל מיני מקומות? ומפסיק להתלבש בצורה נורמטיבית של בני אדם. מי מפסיק לאכול במסעדה האהובה שלו? מי הולך רק עם בני המין שלו לים? מי המשוגעים האלה אבא. שהתאהבו בך כמו שרק בני אדם יכולים להתאהב. (ועוד לא דיברתי על בעלי תשובה שהם מרקע דתי ,שזה בכלל..) טאטע זיסל שלי, השתגענו אחריך ואז קלטנו שהארץ הזאת לא זרועה לנו. שיש עוד ניואנסים לקלוט. שיש עוד קליפות עלינו. וגם על האנשים במדבר הזה. שלא מתאים לנו הכל. שאנחנו רוצים בדרך שלנו. ש..רגע, איפה אתה? הסתרת פניך – הייתי נבהל(ת) עד מאד.

– – –

תהליכי תשובה. הכל הפוך עלינו. הפוך עולם. השמש בתוך הים והדגים שטים בשמים. ואפילו שהלכנו לאיבוד, הלכנו איתך. יש משפט שאומר ירימהו הנביא בהקשר לנבואה שלו, ואני מייחסת אותו אליי בהקשר לתשובה שלי הוא אומר לד’ “פִּתִּיתַ֤נִי יְהֹוָה֙ וָאֶפָּ֔ת..” (ירמיהו,כ’,ז’) פיתית אותי ד’ והתפיתתי. הרגשתי ככה שנים ראשונות בתשובה שלי. פיתית אותי ד’ לבוא אלייך בכזו תשוקה. כמה תחבולות, כמה סיבות סובבת כדי שלא אהיה נידחת ממך. ואז כמו אישה מכושפת – באתי למדבר. ונפלה עליי תמונה מאיקאה. זאת לא אני. מה אני עושה פה? אני רוצה אותך, אבל איך? זאת לא אני. אני שם – רוקדת יחפה במסיבות, אני זאת ששם שרוצה לעשות אמנות, הכי בוטה, הכי ישירה, הכי לפרצוף. רגע אתה בטוח שזה המקום? אי אפשר ללכת לבית מלון? לא נוח לי פה. פתתני ד’ ואפת. עכשיו אין לי דרך לחזור. כבר גיליתי את האור. כבר ראיתי בבירור שאתה האמת. שאין עוד כלום מבעלדייך. איך אשקר לעצמי בטענות כוזביות, כי כל הכובעים השחורים והפאות האלו מאיימים עליי בנוכחותם. איך הבאת אותי לפה אבא, רציתי לאהוב אותך מרחוק..

– – –

היום, במרחק של זמן, אני אני. אני מי שאני לטוב ולמוטב. ואני רוצה לאהוב את ד’ מקרוב. עם האלה שיש להם כובעים או קסקט, עם נשות השאלים או נשות הפאות, עם אלה שמעידים על עצמם יום יום שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת – אלא לבני האדם. יש ניואנסים שעדיין צריך לקלוט, יש מקומות שאני מרגישה שאני אפילו צריכה לכבד.. יש פחות דיבורים על מה צריך לשנות, מנסה יותר לפעול איפה שאפשר וצריך לתקן תמיד יהיו ביזיונות, תמיד יהיה את סיר הבשר כדי להיזכר, תמיד יהיה את ד’ בעמוד עשן שעולה ומיתמר ויראה לי את הדרך, הדרך הפרטית שלי יחד עם עם שלם.

והיום – אני כבר מנסה לא ל”עזור” לד’ להיזכר באיך רצתי אחריו..- אני מנסה לעזור לעצמי להיזכר בכמה חסדים שהוא השפיע עליי בדרך הזאת, ואם כבר לזכור, אז לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך – איך הוא תמיד בא לקרר את האהבה.

והוא כל כך יודע שאני מנסה לא לעזור לו להיזכר, כך שהוא עוזר לי ומזכיר לי בעצמו, ברב אהבתו – כמה הוא אוהב. לירמיהו יש עוד משפט מחץ “הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃” (ירמיהו,ל”א,יט’)

רש”י על הפסוק: הן דברי שכינה. כלומר, הוא מתנודד ואני לבי נהפך עליי לרחם שמא בני יקירי הוא, כמי שאין לו אלא בן אחד שהוא עושה כל רצונו. מצודת דוד על הפסוק: זהו מאמר המקום שאמר, וכי אפרים הוא לי לבן יקיר, וכי הוא לי לילד נחמד שאביו משעשע עמו, אשר מתי שאני מדבר בו לא אפסוק מיד, כי אם זכר אזכרנו עוד זמן רב כדרך האב המדבר בבנו החביב לו, שלא יפסוק מלזכרו עד זמן רב כי יתענג בזכרון שמו.. על כן – הואיל ואני זוכר בו זמן מרובה, לכן המו מעי לו וארחם עליו.

ויש את המדרש המתוק מתוק הזה שמצאתי פתאם : ילקוט שמעוני ירמיהו פרק ל”א על כן המו מעי לו – כשישראל מזכירים להקב”ה, מעיהם הומים לו שנאמר: “אזכרה אלהים ואהמיה” “דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו”. וכשהקב”ה מזכיר את ישראל מעיו הומים עליהם שנאמר : כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו”

לא מחכה לך עם סטופר אבא, זוכרת שאתה זוכר גם בלעדיי.

אוהבת ענבל

הרשמי לניוזלור והישארי מעודכנת

יצירת קשר

מרכז שמים/ אשירה
רחוב יחיאלי 4 נוה צדק תל אביב
טלפון: 0722-146146
טלפון ארה"ב : 347-901-5172
חניה בשפע באזור כולו.

אודות אשירה

אתר הצמיחה הרוחנית לנשים “אשירה” הינו אתר אינטרנט המכיל מידע כולל ומגוון לפיתוח וצמיחה מבחינה רוחנית עבור נשות

 ישראל. 

לתנאי שימוש ופרטיות >>

  • Facebook
  • Instagram
  • YouTube
  • Flickr