פרשת תזריע פותחת בדיני יולדת. לאחר שעוברת היולדת את תהליך הטהרה היא מביאה קרבן עולה וקרבן חטאת.
מדוע מביאה היולדת חטאת? החטאת הרי מובאת לאחר חטא. מהו חטאה של יולדת?
לכאורה היולדת עשתה מעשה טוב, הביאה חיים חדשים לעולם.
מה עשתה רע?
בגמרא במסכת נידה (לא ע”ב) יש תשובה לשאלה זו. תלמידי רשב”י שואלים אותו מדוע מביאה היולדת קרבן והוא עונה כך:
“בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן.”
כן, רבות מכירות את הרגעים הנפלאים והקשים שבהם אולי הן אמרו לא עוד…
ישנם פרשנים שלא מחפשים מהו חטאה של היולדת אלא מסבירים שהחטאת לא מובא לאחר חטא בלבד. בכיוון זה הלכו מספר פרשנים, ביניהם הספורנו והרמב”ן.
אותי ריגשו במיוחד מילותיה של נחמה ליבבוביץ’.
“זכתה האישה להרגיש בה בעצמה ובבשרה את גדולת הבורא. ראתה, חשה, חייתה את יצירת הולד בה – הרגישה בקטנותה, באפסותה, בעפר ואפר שבה, בטומאתה. ומשום כך תביא קרבן חטאת.”
(עיונים חדשים בספר ויקרא ע”מ 148)
נחמה לייבוביץ’ מתארת את החוויה העצומה שעוברת היולדת. היא מרגישה את גדולת הבורא ואת אפסותה שלה. החוויה המדגישה את הפער העצום שבין גדולת הבורא וקטנות האדם.
הדבר שעצום שעובר דרכי מדגיש גם את היותי עפר ואפר.
היא, נחמה לייבוביץ’, שלא ילדה, מתארת את עצמת חווית הלידה.
אך אני מאמינה שחוויה זו אינה שייכת רק בלידה.
אני מאמינה שאפשר לחוות חוויה כזו גם במצבים אחרים. לעיתים חווים חוויה עצומה, מבינים שקרה משהו קוסמי בעולם. רואים את בורא העולם ואת גדולתו וחשים את אפסותנו.
ואולי כך אפשר לחוות בימינו את תקופת הקורונה.
קורה פה משהו גדול. לא לגמרי מובן ולגמרי לא בשליטתנו. את ההשלכות מרחיקות הלכת שלו, את הסיבות ואת התוצאות.
והנה אנו נזכרים בגול הבורא ברוך הוא ובאפסותנו.
ולנוכח אירוע היסטורי זה שהוא לא בשליטתנו, בכל זאת נותרה לנו פינה שהיא כן בשליטתנו.
ביכולתנו לקפוץ ולהגיב מהבטן, כמו היולדת שמתאר רשב”י בגמרא. לומר מילים ריקות. ללא כיסוי.
ישנה גם דרך אחרת. שגם היא מלווה בחטאת, אבל לא על חטא. אלא על ההבנה האמיתית, העוצמתית, אנכי עפר ואפר. וה’ גדול.
ביכולתנו לראות כאן חבלי לידה.
של מה?
תעלומה. מי יודע מה ילד יום.
ובכל זאת לידה. שבה יוצא לאור חידוש. חיים חדשים.
ובמהלכה יש לנו הזכות להיות היולדת, ולחוש את גדולת בורא העולם.