חיפוש

חתונה | שפרה זיו

פרק ד'- חתונה

יום הולדת לאבא. ילדי הבית עוטי מחלצות. השולחן עמוס תקרובת ובמרכזו עוגה מפוארת מנוקדת דובדבנים. מוזיקה עליזה מתנגנת ברקע. סבא וסבתא, אורחי הכבוד, יושבים בכורסאות ומחלקים מתנות לכל הנכדים. אבל רגע, השמחה, איפה היא? פרצופים חמוצים ניבטים מכל עבר וטרוניות נזרקות בחלל. הוא לא מרוצה כי בעוגה שקיבל ישנו דובדבן בודד, ואחותו עצובה כי בשיפולי שמלתה נמצא כתם קל, מחדל מאחותה הקטנה שעתה מפורצפת גם היא כי החבל שסבתא קנתה לה זהה בדיוק לחבל שכבר יש לה. הבנים הקטנים מתקוטטים ביציע על הזכות להפעיל ראשונה את המכונית על שלט שקיבלו. והאם נאנחת בתווך, עם חיוך שמסתיר עצבנות מהוסה, עוברת מאחד לשני, יגעה מהניסיון 'לרצות את כולם', ו'שיראו מחונכים ליד סבתא'...

הרבה פעמים נראה שאפילו שעושים בשבילה את כל הפעולות החיצוניות - השמחה פשוט מבוששת לבוא. מדוע אנחנו כל כך מתקשים להעביר את הנפש למצב 'שמחה'. מה הבעיה בעצם לשמוח? למה הלב ממשיך לשקוע פעם אחר פעם ליגון ואנחה ואינו מתפעל מהיש שנמצא לנגד עיניו, מוחשי וניכר?

"טבע האדם – כותב רבנו – למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות, מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא ייסורים. על כן, צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל מה שיוכל" (ליקו"מ ח"ב תורה כ"ד).

בחלק המעשייה שלנו רבנו מלמד אותנו כיצד לשמוח דווקא במציאות שלא נראה שיש בה כל שמחה, אולי היא אפילו עצובה. יש כאן תיאור מפורט של חתונה דלה ברמות שאי אפשר לתאר...

הכיבוד? שאריות מסעודת המלך.

האולם? בור מלא זבל וקנים.

המוזמנים? כמה עניים מזדמנים.

היינו יכולים לחשוב שבמציאות כזאת ודאי לא תהיה שמחה. וכי איך אפשר לשמוח בכאלו תנאים מחפירים? אבל רבי נחמן מגלה ש"והיו שמחים שם מאוד מאוד" כולם. ואם תחשבו שרק העניים שהגו את תוכנית החתונה שמחו, טעות! כתוב בפירוש: "וגם החתן והכלה היו שמחים מאוד". לא רק שמחים, אלא- מאוד! איזו שמחה הייתה שם!

המסר הוא עצום! שמחה היא דבר פנימי שאינו תלוי באביזרים חיצוניים. שמחה אינה נמדדת בגודל האולם או בתפארתו. בפטיפורים מיוחדים הנחים בבר מדוגם או בשאר מנות גורמה. ואפילו לא בכמות האנשים שיבואו לשמח את החתן והכלה. נכון, אנחנו רגילים לחפש טריגר שיקפיץ אותנו על גל השמחה אבל - באמת, אם נחכה למניע חיצוני שישמח אותנו, אנחנו עלולות לגלות את עצמנו חסרות ורעבות - גם כשהוא יגיע.

אז איך זוכים לה, למידה המופלאה הזאת שאחריה נכסף העולם אך נראה שהיא קשה להשגה יותר מכול? איך מצליחים להעפיל על כל החסרונות וקטנות הדעת, ולשאוף אותה אל תוכנו ברווח?

מתחברים פנימה! לכל אחת מאתנו מאגרים של שמחה פנימית, זמינה ונהדרת. שמחת יהדות שתמיד קיימת והיא הסיבה הגדולה והיקרה ביותר לשמוח. השמחה הזאת אינה תלויה בדבר. תמיד אפשר להתבונן על החסדים שהשם עושה אתנו בגשמיות וברוחניות, להודות עליהם ולשמוח. תמיד אפשר להתפעל מנקודות יהדות נפלאות אליהן זכינו, ולרקוד איתן בחדווה. אבל כמו שאומר רבנו, אין הדבר פשוט. כי בטבע שלנו, לא מתחשק לנו עכשיו לפצוח במחול הודיה, אלא לשקוע לתוך ביצת חסרונות דביקה. לכן: "צריך להכריח את עצמו". אנחנו צריכות להחדיר לליבנו שהמלחמה על השמחה- זאת מלחמה על החיים, וזה חיוב קדוש של כל אחת שרוצה לזכות לחיים טובים ולעשות נחת להשם- להיות אמא ואישה שמחה.

ואם אני מנסה לשמוח ולא הולך? שום דבר לא מחיה אותי, ואני מרגישה את עצמי שוקעת למרות ניסיונות השמחה שלי? גם לכך נותן לנו רבנו עצה מיוחדת: "על כן על פי רוב לא יוכל האדם לשמח את עצמו כי אם על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה, כדי לבוא לשמחה, שכל החיות בגוף ונפש תלוי בזה. גם למעלה [דהיינו בעולמות העליונים] נעשה מזה יחוד גדול על ידי בדיחא דעתיה [דעה מבודחת] דהיינו שמחה" (שיחות הר"ן כ).

יהי רצון שנאמץ את כל הכוחות למטרה הקדושה מכולן: להיות בשמחה תמיד! אמן.



0 תגובות