חטא העגל הוא אחד האירועים הדרמטיים ביותר בתולדות עם ישראל. אחרי מתן תורה, בני ישראל סרים מהר מן הדרך. חוטאים. לא פשוט.
ההתנהלות של משה רבינו בתוך כל הסיפור ממש נגעה בי.
ה’ אומר למשה רבינו : “לך רד כי שיחת עמך… סרו מהר מן הדרך… הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם”. דברים קשים. ה’ כועס, מאד. הוא מציע לכלות את העם. להתחיל מחדש, עם משה רבינו. משה רבינו מגן על העם ודוחק בקב”ה שישוב מחרון אפו. אך בהמשך, משה רבינו יורד אל העם ומגיב בעצמו בחריפות גדולה. הוא שובר את הלוחות, אומר דברים קשים לאהרון ולעם, חטאה גדולה. הוא מצווה להרוג את החוטאים. ואחר כך משה רבינו שוב מסנגר על העם בפני ה’.
מיד חשבתי, כשקראתי את הפרשה, על סיטואציה חוזרת ונשנית, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בביתנו הקט. קורה שבעלי או אני כועסים על הילדים. זה ממש חריג כמובן…אבל זה קורה. ולפעמים מגיע ההורה השני, התורן, הרגוע יותר, ומנסה להרגיע את הרוחות. מחליפים משמרת. ותוך כמה דקות שוב צעקות…
רגע, לא באת להרגיע?!?!
אני חושבת על עצמי במקום הזה. מרחוק אני שומעת ויודעת ויכולה להתייחס בצורה שקולה ורגועה. אז נכון שהוא נשך את אח שלו הקטן, אבל הוא רק בן שלוש. והוא מקנא. וקשה לו. אבל פתאום גם אני נכנסת למעגל הקסמים וצועקת בעצמי על אותו ילד מתוק בן שלוש שקשה לו, ושלפני רגע רצתי להגנתו. ברור שלא אני ולא בעלי מתקרבים לקרסוליים של משה רבינו. אבל במקרה הזה, נראה שמשה רבינו נכנס לתפקיד ההורי. ה’ כבר פותח פתח לזה, הוא מכנה את עם ישראל “עמך אשר העלית מארץ מצרים”… מוכר? גם אצלכם רץ “הילד שלך, תראה מה הוא עשה…” ואולי גם הלשון ו”אם אין מחני נא מספרך”, שמזכירה לי כל כך את אמירתה של רחל “ואם אין מתה אנכי”, אם לא יהיו לי ילדים, מי אני בכלל. כמתה. אולי גם היא רומזת להורות. ומשה רבינו כל כך אוהב את העם. מסנגר עליו, כועס עליו, וחוזר לסנגר עליו.
הקושי הגדול ביותר בגידול ילדים, לדעתי, הוא ההתערבבות שאנחנו מתערבבים אתם. כל דבר שהם עושים נוגע בנימי נפשנו הדקים והפנימיים ביותר. ואפילו כשאנחנו באים להרגיע, אנחנו לעתים קרובות מוצאים את עצמנו מלבים את האש.
רבי נחמן מסביר שהסיבה לכך שמשה רבינו היה מסוגל לכפר על עוון חטא העגל בגלל ענוותנותו. רבי נחמן מסביר שמשה רבינו, שהתורה מלאה בשמו, כל יהודי שלומד ומתפלל מזכיר את משה רבינו לפחות פעם ביום אם לא יותר, הוא היהודי הכי מפורסם בעולם. איך זה לא עולה לו לראש? איך הוא נשאר עניו? וההוכחה המוחצת שזה אכן לא עלה לו לראש, מופיעה בפרשה הזו. ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת. הוא מוכן לוותר על הכל בשביל עם ישראל. הוא מוכן להיעלם, להישכח, רק שה’ יסלח לעם. הוא לא מתערבב, כי הוא אין. המוכנות של משה רבינו להימחות מספר התורה, מראה שהוא מבחינתו לא בסיפור. וכשאנחנו עם הילדים שלנו, וואו. כמה שאנחנו בסיפור… ואם נצליח קצת להיות אין, אולי נוכל לתקן, לכפר ולהתכפר.