חיפוש

המסע – ליל הסדר

ליל הסדר. נקודת הזמן שהכי הרבה הכנות קודמות לה. “קומפלקס פסח” עם כל הניקיונות, הקניות והעומסים שכרוכים בו – הסתיים. החג מתחיל כעת.

איך ההרגשה?

כמובן, חגיגית, מתרגשת, מצפה. ועם זאת גם עייפה, מותשת, ובהחלט עלולה-להיות-לחוצה-מסיבות-של-מה-בכך. הבגדים כל כך יפים ומאורגנים שכדאי למשיח לבוא עכשיו, יש לנו ממש הכל מוכן לקראתו, מגרביון ועד פפיון… השולחן ערוך, הניירות לבנים, אור הנרות משתקף בנייר הכסף הנוצץ. מבחוץ חגיגי מאוד, ומבפנים.. מבפנים אין ביטוח נגד תאונות פנימיות, עצבנויות, קשיים, קצת מתח בין האורחים ומי יודע מה עוד. מוכנים עד קצה גבול יכולתנו ממש, ועדיין בני אדם, אנחנו מגיעים לליל הסדר. יש לו שם יפה מאוד, ללילה הזה. אחרי כל המהומה שקדמה לו, ולתוך החיים ההפוכים והמבולבלים האלה, הוא מגיע מעולמות עליונים ומביא איתו סדר. סדר בארבעה עשר צעדים אפשריים, פשוטים, שמה שצריך לעשות בהם מובן אפילו לנו, אז בואו נצא למסע.

קדש – קריאת ערגה הקידוש, גם בליל שבת, גם בליל הסדר, הוא בעצם הפתיחה של הלילה. והפתיחה – מעורבבת; את אמנם עומדת כאן חגיגית, אבל המוח שלך עוד לא הגיע ומי יודע איפה הוא.. הוא עוד טרוד בלשים את החסה ולמזוג את המי מלח ובילדים שמושכים לך בחצאית. את עוד לא מעכלת שהחג כבר פה. לכאן בא ה”קדש”, שמבטא את הערגה שלנו להתקרב. הקדש הוא מין “קריאת ערגה”, המילים של הקידוש הן כמו קריאה מתוך הלב שלנו לקדוש ברוך הוא: בורא עולם, בבקשה – קדש! תקדש אותי! אני רוצה להתקרב! הנה, אנחנו עומדים לקידוש הראשון בתחילת ליל הסדר, והמילים של הקידוש מביאות לנו את כל הבסיס, מזכירות לנו את הגדלות המדהימה שלך, את איך קידשת אותנו ואיך גאלת אותנו ואיך אהבת אותנו.. כל כך הרבה טוב… אבל איך זה ייכנס בי, בורא עולם? אתה יודע מאיפה באתי? אני כבר חודש בתוך הסנט מוריץ.. אני צריכה עזרה. אני צריכה שתקדש ותחבר אותי. הנה המילים והנה אני, עכשיו תהדק אותנו אחד לשני. אני רוצה להרגיש ולהתרגש ושמה שעומד לקרות פה ישמח אותי מאוד.

ורחץ – להישען על השם ב”ורחץ” נוטלים את הידיים לאכילת הכרפס, שטיבולו במשקה. רבי נתן מביא שלשורש “רחץ” יש כמה משמעויות, בעברית זה לשון רחיצה וניקיון ואילו בארמית זה לשון ביטחון (כמו “ביה אנא רחיץ”). הידיים הן כלי המעשה שלנו, הן כל כך עוסקות בעולם כל הזמן. ב”ורחץ” אנחנו רוחצים את הידיים האלה, מנקים אותן ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שייתן בהן “ורחץ” של ביטחון. יתכן שתהיה סעודתנו לא יותר ממעט ירק מצוי, אבל אנחנו בוטחים בקדוש ברוך הוא שהכול ממנו והכול לטובתנו, ואנחנו מבקשים ממנו שנשען עליו עם הידיים. אנחנו רוצים להעביר את הידיים ממצב של עשיה ושליטה ו”כוחי ועוצם ידי”, למצב של ביטחון והישענות על השם.

כרפס – האמת הכרפסית ליל הסדר הוא מסע של התעלות וגדילה, אבל מתחילים אותו עם הכרפס. כרפס הוא ירק פשוט ודל, והוא גם זכר לשעבוד, ס’ פרך – שישים ריבוא עבדו במצריים בפרך. בכרפס אנחנו עוצרים ומסתכלים על המקום שלנו בצורה כנה, בצורה אמתית: באנו מעבדות, עבדנו במצריים עבודת פרך, ואנחנו עדיין בגלות. גם היום אנחנו שקועים רוב הזמן בעבודת פרך אטומה ומאוד לא נעימה. מתחילים מהאמת שלנו. והאמת שלנו, מה לעשות, כרפסית לגמרי כרגע. אין מה להתעלם ממנה. אין מה לדמיין את עצמנו צדיקות. רבי נתן כותב בליקוטי הלכות, ש”כיסופא” בארמית זה חרפה והשפלה, כמו שאומרים שהקדוש ברוך הוא לא רוצה לתת לנו “נהמא דכיסופא” – לחם ביזיון. בעברית, לעומת זאת, כיסופים זה רצון והשתוקקות. אנחנו משתוקקים ונכספים, אבל לא נוכל ללכת רחוק, אם לא נהיה קודם אמתיים עם איפה שאנחנו, למרות הביזיון. בואו נסתכל על ההתניה הטבעית שלנו, שכל כך הפוכה מההוראה של הכרפס. בדרך כלל, בשנייה שאני מרגישה את עצמי ישר אני מתחילה לשנות: עצבנית? לא! כועסת? אוי ואבוי! קטנה? ריבונו של עולם, תעזור לי לגדול, וכן הלאה. כרפס אומר: שניה, לפני השינוי. שבי עם זה רגע. תהיי עם מי שאת. אל תרצי ישר להתהפך. את קטנה בהתחלה, זה נורמלי, ודרך אגב, גם גדולי הצדיקים אוכלים כרפס בהתחלה! כמובן, הדלות שלהם היא ביחס לעצמם, אבל גם להם יש קטנות, גם להם יש ‘אין’, גם הם מתחילים מחתיכה קטנה של פחות מכזית. אז אל תברחי ממך לפני שהיית איתך. תנשמי פנימה. מה המצב? כרפס. הלב נצבט. זה כואב, זה קטן, זה אחר מכל מה שחלמתי, אבל זאת האמת שלי כעת, אנחה יהודית קטנה וכמה דמעות … ועכשיו אפשר ללכת הלאה.

יחץ – החלק הקטן והחלק הגדול אחרי שהיינו כנים ביחס לגודל שלנו כרפס, אנחנו נוטלים את המצה האמצעית ובוצעים אותה לשניים ב”יחץ”. את החלק הקטן מחזירים לבין שתי המצות ואת הגדול עוטפים במפה ומצפינים לאפיקומן. המצה היא לחם אלוקי, לחם מן השמיים. במצה טעמו את טעם המן. היא המאכל האנושי היחיד שלא מעורב מטוב ורע, כולה טהורה, בלי שום בלבולים מבפנים. אומרים – ואני לא יודעת אם זה אמתי או בדרך צחות – שהמלאכים שעלו בסולם בחלומו של יעקב אבינו, הם אותם מלאכים שאכלו אצל אברהם אבינו פר בן בקר והוא כל כך הוריד אותם והעיק עליהם, ששני דורות עברו עד שהם הצליחו להתרומם בחזרה… סטייק אחד תקע אותם כאן בעולם שלנו עשרות שנים… העניין שלנו עם האוכל לא פשוט בכלל. זוהי מלאכת הבירורים הקשה ביותר: להיות ניזונים מן העולם הזה עם העפר המכביד שלו, (והשומנים והסוכרים והפחמימות והקלוריות..) ולמרות הכל להתעלות ממנו, זאת עבודה לא פשוטה. לעומת האוכל של כל השנה, המצה היא מאכל מבורר, כולה התעלות אחת גדולה, ממש מאכל רוחני. אמנם יש לנו קצת בעיות איתה בבטן, כי הבטן שלנו לא רגילה למאכל אלוקי, אז דווקא עליו היא מתרעמת. אבל מבחינה רוחנית המצה מזינה אותנו באור מדהים, והיא מסמלת את ההכרה הכי ברורה במציאות השם בעולם. רק ש… אנחנו עדיין קטנים מדי בשבילה. אנחנו עדיין בגלות, ולכן אנחנו מחלקים את המודעות הגדולה לחלקים קטנים, ו’אוכלים’ אותה צעד צעד, חתיכות קטנות, וקוראים לזה לחם עוני. כן, הדעת שלי עוד ענייה, שאני עוד לא יכולה להכיל את הכל, אני עוד מאוד שקועה בעולם. אבל מצד שני – השם רוצה שאהיה פה, העולם צריך שאלחם איתו דווקא מפה. אין לי אפשרות אמיתית להרים רגליים ולברוח. אני פה ואני מקבלת את זה. נכון שזה “הא לחמא עניא”, אבל הסדר ירים אותנו לאט לאט. ובסוף הסדר, באחרית הסעודה, נהיה מוכנות לקבל את החלק הגדול.

מגיד – לספר את הסיפור שלי כל ליל הסדר יושב על מגיד, והמגיד בא להגיד לנו שהדרך שלנו להתקרב לקדוש ברוך הוא, לעצמנו, ולגאולה, היא בסיפור. הסיפור שלנו כעם והסיפור של כל אחת מאיתנו בפרט. מה עובר עליי עכשיו, איפה אני מונחת. עיקר העיקרים זה להתרגל לספר לקדוש ברוך הוא את החיים שלנו בהתבודדות. כשאתה מתרגל להסתכל על הסיפור שלך, להאמין שהסיפור שלך משמעותי וחשוב, ולשתף בו את הקדוש ברוך הוא, אתה נגאל. צריך לדעת איך לספר… לסיפור יש מאפיינים מאוד ברורים. סיפור הוא מציאות פשוטה בלי תנאים – אני לא באה לקדוש ברוך הוא בתנאים והוא לא בא אלי בתנאים, סיפור זה בלי שיפוט. כל כך הרבה שיפוט יש לנו על עצמנו, צריך ללמוד לצאת מזה. אתה לא בקטע חינוכי כעת; אתה בקטע סיפורי. אתה רק מספר מה היה – הלכתי, חזרתי, ראיתי רקפת, נפלתי, קמתי, נקרעו לי הגרביים, ואז בכה לי הלב, וכעת אני רוצה לספר לך, אבא. לספר זה כל פעם לרכך מחדש ולפתוח מחדש וכל פעם להיגאל מחדש. זה הכוח הכי חזק של ניסן ושל פסח – לפתוח לנו את הפה. אותיות “פרעה” הן אותיות “הערף”, פרעה יושב לנו בגרון ולא נותן לנו להוציא מילה מהפה. ממש. ופסח פותח אותנו ונותן לנו “פה – סח”. זאת המתנה שהכי כדאי לנו לבקש לאפיקומן: בבקשה, אבא, כל יום מחדש, תן לי לספר את הסיפור שלי. תשאלו – אם כבר מחלקים מתנות לאפיקומן, למה שלא נבקש ישר את הדברים שעליהם אני מתבודדת – אימהות, פרנסה, ילדים, בריאות, שידוכים? כי אני לא רוצה להתחתן סתם, אני רוצה להתחתן דרך ההתבודדות. ולהתקדם באימהות דרך התבודדות. ולהיפתח לפרנסה ולכלכלה דרך ההתבודדות. אני לא רוצה רק את התוצאה; בדרך אליה אני רוצה לרפא את הסיפור שלי.

רחצה – לחזק את הרחיצה נטילת ידיים לסעודה. רוחצים את הידיים פעם שניה כדי לחזק את הרחיצה שלנו, את האמונה ואת הביטחון בהשם. וזה כדי שכשהוא יקרא אלינו בפעם השנייה, נהיה מוכנים.

מוציא – להוציא את המאכל מהארציות שלו רבי נחמן מסביר שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בדיבור, “הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד”. בכל דבר במציאות הגשמית, יש את המעטה החיצוני ויש את הפנימיות – את האמירה האלוקית שמחייה אותו. ניקח לדוגמה “נעל”, לנעל יש את המעטה החיצוני של נעל, אבל מבפנים יש את האותיות נ’ ע’ ול’ שמחיות את המציאות הגשמית שלה. כל דבר קיים בגלל שיש בו את האור האלוקי שמחייה אותו דרך האותיות שמרכיבות אותו. ב”לחם” זה נמצא באותיות ל’ ח’ ומ’. כשאדם מברך על מאכל, הוא מתחבר גם לאור האלוקי שיש בתוך המאכל ולא אוכל רק את החיצוניות. בהמה אוכלת רק חיצוניות. את מסתכלת על פרה ואת ממש רואה שהיא מכונה לייצור סטייקים. כל הזמן לועסת ולועסת וגורסת, והדשא נכנס ומתעכל ונספג והופך להיות עוד מאה גרם ועוד מאה גרם בשר. אחרי הקיץ השחון היא מאוד שדופה, ואחרי החורף המבורך היא הרבה יותר שמנה.. מכונה שמנה לייצור קילוגרמים של בשר. אני לא רוצה לאכול כדי לייצר בשר! אני רוצה שהאוכל ייתן לי כוח. אני רוצה שהוא ייתן לי שמחה וחיות. אני רוצה שהאוכל ייתן לי משהו טוב. כולנו יודעים על בשרנו שיש אכילה שמפילה אותך ומרדימה אותך, ויש אכילה שנותנת לנו רעננות וכוח. האכילה הראשונה היא קצת ‘פרתית’ או במילים של חז”ל ‘בהמית’, ואילו האכילה השנייה מתחברת לחיות האלוקית שבמאכל וסופגת אותה. הברכה מחברת אותנו לאלוקות שבתוך האוכל, (וכמובן שכל המרבה לתת את הדעת למילים ולכוונה הרי זה משובח). ברכת “המוציא לחם מן הארץ” היא ממש כפשוטה, מוציאה את הלחם מן הארציות שלו.. הברכה היא הרגע שנזכרים באור האלוקי. הלוואי שניזכר בו כמה שיותר.

מצה – לחם אמונה המצה היא לחם אמונה. חז”ל אומרים שבמצה יש את המתנה של האמונה. אתה אוכל מצה שבעה ימים בשנה ואתה מזין את הגרעין הכי עמוק של הפנימיות שלך לכל השנה. כל השנה היא חמץ, והיא טבע. כל השנה זה הבלגן של העולם וריבוי הפרטים – כמו לחם מנופח ודחוס בדגנים וסיבים וחומרים ותוספות ותוספים.. אנחנו אוכלים חושך ומסתובבים בחושך ומתגלגלים בחושך כל השנה. אבל שבעת הימים האלה של פסח, שבהם אנחנו אוכלים את המצה, מזינים לנו את המקום הגרעיני שמכוחו נחיה כל השנה. דרך השיגעון והטרוף, דרך כל המילים והקולות והרצונות וההתחלות שהתחלתי אתמול והנפילות שנפלתי היום וכל מה שניסיתי ולא הצלחתי.. בזכות המצה נצליח לזכור את מה שמעבר. את העומק הכי עמוק וטהור ונצחי שבנו. המצה מזינה מקום מאוד עמוק של אמונה. אמונה שבכלל אני קיימת בעולם, שבכלל הקדוש ברוך הוא רואה אותי, שיש לו בשבילי את כל האהבה ואת כל הרחמים והוא פשוט מלווה אותי בסיפור חיים שתכליתו לפתוח לי בלב עוד אהבה ועוד רחמים ורצון. זה הדבר הכי עמוק בעולם והוא אמת לאמתה: השם קיים ואני קיימת והחיים שלי עם כל הפרטים הם סיפור גדול של אהבה. הוא ברא אותי והוא שלח אותי והוא אוהב אותי והוא נמצא איתי. כמו שבמצרים הוא בא עד אלינו, למרות שלא היינו צדיקים; היינו מטונפים. רק כמה סימני היכר שרדו ונשארו תלויים עלינו מבחוץ, אבל הנפש הייתה מורעלת וטמאה וגילולי מצריים חנקו אותה עד צוואר. והוא בא למקום המטונף הזה ופשוט הוציא אותי ואמר לי “בדמייך חיי” וניער אותי מכל הטינופת שהייתי בה ואהב אותי כזאת אהבה, ישר להר סיני. ככה הוא יבוא ויגאל אותי עוד פעם. זה פשוט יקרה. מתוך המקומות שלי, זה פשוט יקרה. זה הכי אמתי בעולם. הוא אוהב אותנו. זה קורה עכשיו. והאהבה הזאת במסתרים הולכת ומתלבה ועוד מעט היא פורצת.

מרור – המתיקות שלי “המרור, כמעט שאי אפשר לאוכלו, ובמשך השנה כולה לא היינו מברכים על אכילתו, אבל הלילה אנחנו מודעים לכך שאפילו המרירות הזו היא מתוקה. ולכן אנחנו מברכים עליו לפני אכילתו.” הסדר בליל הסדר הוא הסדר של מסע-החיים שלנו. כשאנחנו עורכים את הסדר ורואים ממה הוא מורכב – קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך.. – כשרואים את כל המסע, נפתח פתאום גם חלון של הבנה, איזה תפקיד יש למרור בחיים שלנו. כל מי שעושה עבודה עם עצמו יודע, וככל שממשיכים יותר רואים יותר, שהמקומות הכי כואבים הם המתנות הכי גדולות. המקומות שהכי הרבה נאבקנו בהם – הכי הרבה הוצאנו מהם. במבט כולל אפשר לראות במוחש כמה חיים נולדו לי מתוך המריבות שרבתי עם הרע ה’מרורי’ שבתוכי. לאחד יש חוויה של נטישה, אחד סוחב חוויה של חרדה קיומית, אחד עבר פגיעה מאוד קשה כשהוא היה ילד. כל אחד עבר משהו. וזה חתיכת מרור נורא. נורא. זה יושב על הנפש ושורף וקורע. אבל דרך המאבק במרור הזה אני חי! אם לא המאבק הזה כמה ממני היה חי בכלל? כשאני נאבק במוות, נאבק במרור בכל הכוח, מזה יוצאת המתיקות שלי. במשך כל השנה המרור נורא מר, איך שייך לבקש ממני לברך עליו? הרי אני מבקש מהקדוש ברוך הוא שייקח ממני את הדברים המרים! אבל בליל הסדר, כשכל השלבים פרושים לפנינו, אפשר לברך גם על המרור. נכון שאלה החלקים שהפילו אותי, אבל הם גם החלקים של הגאולה שלי. בלעדיהם לא הייתי מי שאני. וכשאנחנו מברכים בליל הסדר על המרור, אנחנו לא מכוונים שיהיה לנו הרבה מרור במשך השנה חלילה, אלא שנזכה להרבה רגעים שבהם נראה עד כמה גם המקומות שכואבים לנו הם מפתח להתקדמות. שהקדוש ברוך הוא יהפוך לנו את המר למתוק, את ההסתרה לגילוי של טוב אמיתי, ושזה ילך ויתברר לנו כל השנה.

כורך – האחדות של הרע והטוב בכורך נוטל כזית מן המצה השלישית וכורכה בכזית מרור, טובלו בחרוסת ומנערו, ואומר: “זכר למקדש כהלל. כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים: היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד..” הכורך הוא עוד שלב. שלב של חיבור ואחדות. קודם המצה היתה בנפרד והמרור היה בנפרד, ועכשיו הכורך מחבר את ההפכים האלה ביחד ומראה איך הכול שלימות אחת. ההגדה מספרת על הלל שעשה את העובדה של כורך בבית המקדש, כי בית המקדש הוא המקום שבאמת מחבר לנו את החלקים ומיישב את כל הסתירות. שם אכלו יחד את המצב והמרור ושם חוו את האחדות של הרע והטוב.

שולחן עורך – בסוף תבוא סעודה בסוף תבוא סעודה, והיא תהיה נפלאה. היא תחזיר לנו את כל מה שאיבדנו ותיתן לנו את כל מה שכל כך הרבה שנים חיפשנו. יהיה ממש שולחן עורך בסוף. בפסח אנחנו טועמים ממנו ובגאולה הקרובה נזכה לו בשלמות.

צפון – מוסתר אבל קיים הצפון הוא בכלל מתוק מדבש. בגלל שלרגע, הצפון מביא את הפחד שאולי הלכנו לאיבוד. אין אפיקומן! מה קרה לו? אולי הוא לגמרי נעלם? לא, הוא לא נעלם. הילדים רק החביאו אותו.. גם אנחנו מרגישים לפעמים: “אוי! הלכנו לאיבוד!” וצריך לדעת: גם כשאנחנו נעלמים, אנחנו לא מחוקים. אנחנו לא לא-קיימים. זה בסדר, לא נגמרנו. זה רק התחבא לנו לרגע אבל אנחנו לא אבודים. צפון הוא הסוד שכשאתה הולך לאיבוד אל תיבהל. אתה לא לא-קיים. לרגע נחבאת, אבל תכף תשוב.

ברך – תזונה רוחנית אנחנו רעבים, באים, אוכלים, שבעים ונרגעים. מצד האמת, אם היינו מחוברים לעצמנו ולרגשות העדינים שבפנים, בסוף כל ארוחה היינו מרגישים מבוכה. את הגוף השבענו, אבל מה עם הנשמה? זללנו את האוכל, נרגע לנו הרעב הגשמי. אבל מעבר לכל צורך גשמי יש גם צורך רוחני, מה עם הצורך הרוחני? בדיוק בשביל זה יש את הברכה האחרונה. בברכה האחרונה אנחנו מפייסים את נשמתנו, מספקים לה תזונה רוחנית. בברכת המזון אנחנו נותנים לנשמה לבטא את געגועיה, את רעבונה להשם, מנסים לקשר את ליבנו ורגשותינו למילים שאומרים ומרשים לעצמנו להתעורר. גם אם הרגשות הללו טבעו בעת הסעודה, עכשיו הם יכולים לשוב ולצוף. אבל מה עושים כאשר ברכת המזון שלנו היא כל כך מלומדה, שאנחנו בכלל לא מצליחים להרגיש את המהות הרוחנית שלה? בשביל זה יש זימון. הזימון הוא כמו “אנא זמין למהווי” – אנחנו רוצים, רבותי, אנחנו רוצים לברך! כל שלושה אנשים שיושבים ביחד ומזמנים, מעוררים כביכול אחד את השני: בואו נברך! בואו ניתן לנשמה לבטא את הגעגועים שלה! בואו ניתן לברכת המזון הזדמנות להיות מה שהיא יכולה להיות!

הלל – כולל את הכול לפעמים מרגישים ריבוי פרטים, גם בעצמנו וגם בחיינו, הרבה דברים דורשים תיקון והרבה דברים נמצאים בנפילה., רוצים לתקן את הכל, לשנות את הכל, להתעלות גם פה וגם פה וגם שם.. אבל אי אפשר לעשות המון דברים, גם דיאטה וגם התעמלות וגם זמן איכות עם כל ילד וגם לנקות את עצמי מגאווה מטומטמת וגם להקדיש זמן לפיתוח הכישורים והקטע היצירתי שלי וגם לסדר מגירה אחת כל יום, ועוד הרבה פרטי פרטים שכל אחד מהם ממש מחזיק חתיכת גאולה קטנה ביד.. איך אפשר לאחד את הכול? “יש יותר מדי להתמודד עמו בבת אחת. אולי יותר מדי אפילו לחיים שלמים. עלינו לאתר תכונה מקיפה ואדירה שבעזרתה אפשר לתקן את הכול ולשים כל דבר במקומו הראוי. משהו שייגע אפילו בפינות הכי רחוקות של נשמותינו, מקומות שאנחנו בקושי מודעים לקיומם.. השבח לקל הוא בדיוק הדבר הזה.” להגיד הלל זה כולל את הכול. כשאתה מהלל את הקדוש ברוך הוא אתה בעצם אומר: השם הוא כל כך גדול, שאתו ביחד כל זה הוא בכלל לא בעיה. גדולת השם מספיקה בשביל לגעת לי בכל המקומות ולרפא את הכול. השם הוא אחד והריפוי שלו הוא גם כן אחד. לא צריך עכשיו שורה של משימות עם המון זמן והמון שלבים.. רגע אחד שאני זוכרת כמה השם גדול, כבר מרפא בי המון דברים. ההלל הוא משהו מאחד וכולל, והוא צליל שקשור גם להתבודדות של כל יום. אתה יכול ללכת לאיבוד על המון דברים מלחיצים, אבל ברגע שאתה נזכר בהשם, אתה נרגע בכל המקומות, ואז יש לך כוח ללכת הלאה ולעשות את הצעד הבא.

נרצה – הפסגה הגאולה שלנו מקופלת במילה “נרצה”. רבי נחמן אומר באלף מקומות ובאינספור מילים שהפסגה שאנחנו יכולים להגיע אליה, היא לרצות מחדש. לרצות מחדש ולרצות יותר ולהאמין ברצון. ליל הסדר הגדול הזה התחיל מהכרפס והגיע לשולחן עורך, עברנו ממקום מאוד דל ועלוב לשולחן גדול מלא כל טוב עלוב והתקדמנו המון. ומה הפסגה של כל ההתקדמות הזאת? שאני עוד פעם רוצה. זה הדבר הכי קדוש שיכול לקרות לי. כל פעם מחדש. כל מסע עמוק ואמתי נגמר בהסכמה שלי לרצות שוב, באמון שלי שמתחדש. זה יותר גדול ממילים וזה מסוג הדברים שמרגישים אותם בעומק. שתכלית הכול היא שעוד פעם יתעורר לי רצון למשהו. כל פעם שמתעורר בי רצון להתקדם לטוב, הוא סימן שאני חיה מתוך אמונה, ושהעולם שלנו הולך ונגאל.

על גאולתנו ועל פדות נפשנו

ותרשו לי עוד נ”ב אישי ומתרגש. כבר שנים שהחלק המרגש ביותר עבורי בליל הסדר, הוא הרגע שבו אנחנו מרימות את הכוס השנייה (זו של “והצלתי”) ומברכות “על גאולתנו ועל פדות נפשנו”. הכוס של הסוד הפנימי. הכוס שמזכירה לנו שגאולה היא פדות הנפש, ופדות הנפש היא גאולה.

הצדיקים מסבירים, שלא די היה להוציא את עם ישראל ממצרים, צריך היה גם להוציא את מצרים מעם ישראל.. וגם היום כמו אז, התהליך של הוצאת מצריים מתוכנו לקראת הגאולה – נמצא בעיצומו. אתן יודעות, ככל שגדלים, מבינים: זה לא מה שקורה לנו בחוץ, זה איך שמרגיש לנו בפנים. בכל זמן, בכל מצב, בכל התמודדות, הנפש היא הקובעת. בין בשיגרת היומיום שיכולה להיות אפרורית או לוהטת בצבעים מפזזים ובין בזמנים של קושי, כאב ומצוקה, שיכולים להיות אטומים ואיומים ויכולים להיות פתוחים ונגאלים. לפני חודשיים, חוותה ידידה טובה שלי אובדן לא קל: ישראל, בנה הקטן והמתוק בן החודשיים חלה בדלקת קרום המוח, ומקץ שלושה שבועות הלך לעולמו.

אנשים רגילים להגיב: ‘אוי איזו טרגדיה’ וגם ‘איזה אסון’, אבל חברתי לא משתמשת במילים האלה ובכלל לא מתקרבת אליהן. היא מדברת על זכות, על שליחות, ומתוך הכאב הגדול היא חווה עיניים חדשות, לב שנפתח ועולם חדש שמתגלה. כאשר שמעה על הכאב של משפחת ששון והאזינה לדבריו של אב המשפחה, חשה הזדהות והבנה עמוקה כל כך, שהמילים הבאות פרצו מתוך ליבה ממש, ולא יכולתי שלא לחלוק אותן עם כולנו.

שהרי על זה בדיוק אנחנו עובדות – ויהי רצון שניפתח לאור גם בלי כאב קשה. על זה אנחנו מתפללות – ויהי רצון שבורא עולם יענה לתפילותינו ועוד השנה הזאת יגאל אותנו ברחמים. בזה אנחנו מאמינות בכל ליבנו, ומעומק עומק אמונתנו אנחנו מחבקות את עם ישראל עם כל פצעיו וייסוריו באהבת אין קץ ובאחוות אחים.

תודה, אביגיל.

שמענו עכשיו את דברי הרב ששון, לא צריך להוסיף עליו מילה, אבל רציתי מאד “לתרגם את הסרט”, עבור אלו שלא מדברים את השפה… אני מרגישה מתנת שמים עצומה שזכיתי לשמוע אותו. שכר על התאמצותי הגדולה בליל האתמול, כשהחושך איים לסגור עלי, כשהזוועה כמעט חנקה אותי, לומר לעצמי שוב ושוב: זה שקר. אין זוועה ואין מזעזע בעולם של ה’, הכל מושגח, הכל מדויק, הוא לא עוזב ולא נוטש אף אחד בשום רגע נתון, ואני יודעת את זה על בשרי. בתוך ליבי ניסיתי לדברר אותו (את האבא של ששון), ניסיתי להסביר אותו, והנה הוא אומר את זה בעצמו, ועדות בעל דין כאלף עדים! רק תקשיבו לו, רק תשמעו את השלמות, את הדיוק, את הפשטות!! הוא נמצא עכשיו במקום שהכל כל כך פשוט לו! אתם נמצאים בזוועה, בגופות, בצרחות, באש המתלקחת, הוא נמצא עכשיו באור גדול מאד, אור שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער! עמדנו ובכינו לשמע דבריו, בכינו מכאב ובכינו מהתרפקות על אותם רגעים יקרים, על אותו אור גדול שזכינו לראות, על המתיקות הנוראה הזאת שזכינו להרגיש, על קרבת אלוקים החושית והאופפת, כמו מעמד הר סיני. השמים נפתחים, הנשמה פורחת מרוב דבקות, וכבוד ה’ ממלא את כל העולם… הזדהינו איתו, בכינו איתו, אם אנחנו ראינו אור שכזה, הוא נמצא באור כפול שבע, אור שבעת הימים. כמה קצרה הראייה של כל הסובבים, הם בוודאי אומרים כמו שאמרו עלינו: “מסכן, הוא לא קולט” “הוא רק יתפכח, רק יחזור לשגרה ואז הכל ייפול עליו בכזה בום, שמפחיד לחשוב…” אז זהו, שממש לא. אין שום בום ושום בור שחור שפתאום יבלע אותו. ה’ יהיה איתו גם שם. והוא קולט מאד, הוא קולט הרבה יותר מכולנו, הוא נמצא במקום הכי גבוה והכי מפוכח שיכול להיות. זה אנחנו שמריצים עליו את סרטי האימה של עצמנו, אנחנו לא מעכלים שיכולה להיות כזאת גבהות, כזה גילוי שכינה. אנחנו בוחנים אותו מזווית ראיה כל כך אטומה ומטושטשת, כמו משקפיים עבים וישנים ומלוכלכים מאד מאד, והוא כרגע עבר ניתוח לייזר ורואה הכל חד ומבריק ומדויק וזוהר באור יקרות. נכון שיש אחר כך תהליך לעבור, נכון שצריך לתת ביטוי לכאב הגדול מאד, נכון שצריך לדעת איך לעבד את החוויה בכלים של הנפש, נכון שצריך לבנות שגרת חיים שיש בה חור גדול ועצום. הכל נכון, אבל את הקטע הכי קשה שהוא עובר עכשיו, ה’ חס עליו ומרפד לו, מקיף אותו בענני כבוד שנושאים אותו. בקטע הכי קשה של הדרך הוא נישא על כפיים, הוא לא צריך לעמול בעצמו. אנחנו מפלסים את דרכנו בשבילי עפר, מבוססים בבוץ וכובשים רגב אחרי רגב, והוא מסתכל עלינו מאד מלמעלה, הוא כרגע עובר את כל המסלול בריחוף של מסוק…. המתנות הגדולות שכרגע הוא מקבל, יעזרו לו בעזרת השם בהמשך, המתנות האלה הן שיעור לכולנו. אין לנו מושג למה דברים קורים, ודרכי שמים נסתרים מאיתנו, אבל ודאי שקידוש השם שאנחנו עדים לו, קידוש השם בקרבנו המאמינים אני מתכוונת, הוא דבר שאין לו שיעור. כאילו ה’ אומר, קחו אסון, אסון ענק, האסון הכי מפחיד וטראגי שאתם יכולים לדמיין, והנה תראו: גם כאן אני נמצא. גם כאן יש רחמים, ויש טוב, ויש דבקות, ויש שפיות בכל מצב, ויש אמונה שהיא גדולה מכל מצב נתון, מבהיל ככל שיהיה. אין לכם מה לפחד, אין לכם מה לדאוג, אני נמצא כאן ממש לידכם, שום דבר לא קורה בטעות. ליהודי יש תמיד במה להיאחז, אני לא אעזוב אתכם אף פעם אף פעם לבד!! עכשיו הוא יודע בוודאות כמה הילדים שלו שמחים ומאושרים בעולם המתוקן והטוב אליו הם הגיעו, עכשיו הוא מרגיש בחוש כמה אנחנו בעצם נשמות – כל אחד ואחת מאיתנו, שיש לנו תפקיד, וכשמישהו מסיים את התפקיד וחוזר בשלום ללא פגע – איזה שמחה יש בעליונים, ובפרט אם זכה שעזיבתו את העולם תהיה מלווה בכל כך הרבה התעוררות וגילוי שכינה, אשריו!! יש לי המון סימני קריאה, אני מאד מתרגשת. יש דברים שאי אפשר להסביר בשום אופן בעולם, מי שהיה מבין, ושכולנו נדע רק שמחות. אבל לפחות שנבין שאנחנו לא מבינים. שנדע שהמשפט “כל מה שעושה השם הכל לטובה” הוא לא סיסמה, הוא אמת לאמיתה, זה טוב שלא גלוי רק בעולם הבא, טוב שאפשר להרגיש ולחוות גם מתוך עומק עומק בור הכאב, ודווקא ממנו. שנזכה, שפיסת האמונה הנוספת והעמוקה, שזכינו לקנות השבוע, תכריע סוף סוף את הכף. ונזכה לאור גדול שיזרח עלינו, ולנחמה גדולה שתבוא לכל קהילת אבלי ציון וירושלים, ולא נוסיף לדאבה עוד.

• משמעות חלקי הסדר עפ”י דבריו של רבי נתן בליקוטי הלכות, מתוך הגדת “ברסלב” של הרב יהושע סטארט

#לילהסדר #משמעותחלקיהסדר #פסח

0 תגובות