ביום ראשון האחרון היה לי דיון עם חברה. לקחת את הילדים לבריכה, או לא לקחת לבריכה? זה יום צום, הם קטנים, ובכלל למה צמים היום? (כן, הצום היה השבוע למי שכבר הספיקה לשכוח.)
ובאמת למה צמים?
הצום קשור לחרבן ירושלים ההיסטורי. אבל האם ירושלים עדיין חרבה? האם שייך לצום עדיין?
חברה שלי טענה, ובצדק, שיש לנו כל כך הרבה ברכה וגאולה בדורנו. האם זו לא כפיות טובה להמשיך לצום?
ובמידה מסוימת נראה לי שהיא צודקת.
איזו ברכה יש לנו! כל כך הרבה ברכה! יש לנו ממשלה יהודית בארץ הקדש, יש לנו קהילות, ישבות ותרבות. יש שפע לא נורמלי. אם אחינו לפני דור או שניים היו רואים מה יש לנו היום נראה שללא ספק הם היו מסכימים שיש כאן גאולה.
אך האם הגענו לסוף הדרך?
לדעתי עוד לא.
הרב קוק מתאר בכתביו תהליך גאולה בשני שלבים. הראשון הוא גאולה חומרית, השני שלב של גאולה רוחנית. משיח בן יוסף שלאריו משיח בן דוד. בונים בחול ומקדשים.
קודם כל נבנה המבנה הבסיסי, אחר כך אפשר לצקת לתוכו תוכן.
נראה לי שאנחנו בשלב המעבר בין שני שלבי הגאולה. יש לנו מבנה של גאולה חומרית, ורק חסר התוכן של הגאולה הרוחנית.
הבעיה היא שבשלב הזה אפשר לשכוח שעוד לא הגענו. אפשר לחשוב שהכל מושלם ואין עוד צורך לצום ולהתאבל על מה שהיה. מה שיש לנו זה די והותר, לא?
הקושי הפיזי מהווה מצוקה קיומית, התפילות לגאולה מתוך מעמקי הגלות הפיזית היא זעקת כאב עם דחיפות שקשה לנו לתאר בבתי הפאר עם המזגן. או אפילו בקראוון החם עם המאוורר. אנחנו לא בסכנה קיומית ברוך ה’. אם נודה על האמת, המצב די טוב.
למרות כל הכאב שאני חשים באסונות שפוקדים אותנו, אפשר בכלל להשוות למה שהיה בגלות?
אז אולי מבחינה גשמית אנחנו במצב טוב. אבל מבחינה רוחנית?
ואולי רבים מאיתנו פוחדים מהשלב האחרון, הרוחני. לתקן עולם במלכןת ש-די. מה זה, כפיה דתית? אולי אנחנו לא בטוחים שאנחנו רוצים לקדש את המבנה הנפלא שנבנה פה. עייפנו, נוח לנו להישאר קצת במקום.
אבא שלי סיפר לי לפני כמה שנים שכשעשה סיבוב במספר לא קטן של בתי ספר דתיים בארה”ב הוא שאל את הילדים אם הם רוצים שיבנה בית המקדש. הוא אמר להם :” אני לא מורה שלכם, אתם יכולים להגיד לי את האמת.” רוב הילדים ענו שהם לא ממש רוצים.
ואמנם אנחנו חייבים לומר שאנו רוצים. אבל האם באמת אנחנו רוצים?
זה מפחיד, כמו כל שינוי, יש פחד גדול מהלא נודע. וכשמדובר בגאולה שהיא בגדר לא נודע, האם אנחנו באמת רוצים אותה?
אז אם פעם צומות החורבן היו ביטוי לאבל נורא, אולי היום הם תזכורת לאבל, שלא בהכרח מרגיש לנו כל כך נורא.
הדבר המסוכן ביותר בחיי רוח הוא לנוח, להשאר במקום. לרגיש שהגענו. חיי רוח בריאים מאופיינים על ידי תנועה תמידית. אין מנוחה בעולם הזה…
תמיד צריך להתקדם!
אבל מה עם הכפייה הדתית?
נראה לי שהבשורה של הגאולה על פי הרב קוק היא שכל אחד תורם את שלו למכלול של הגאולה. זה לא שפתאום כולם יחבשו כיפה בצבע מסוים, או כיסוי ראש בסגנון מסוים. כל אחד יגלה פן אחר שלך הקב”ה בעולם.
אז אמנם כן יש פה בשורה דתית, אני לא ממש פוליטיקלי קורקט, אבל בבשורה הדתית הזו יש הרבה מרחב. הרבה גוונים.
אבל גם הרבה עבודה קשה.
הרבה הכרת הטוב, אבל גם הבנה שעוד לא הגענו. הרבה שמחה, והרבה געגוע.
געגוע לגילוי שכינה. לראיית הקב”ה בכל מקום, בכל אדם, בכל מצב.
ולמי שלא ממש מתגעגע, יש צום שיזכיר לו למה הוא אמור להתגעגע.