אני רוצה להתיחס לתפילת נשים. יש הרבה רעש סביב תפילות נשים, והכיוון שמעניין אותי לא מקבל הרבה התייחסות. זה לא הנושא הפופולרי.
מה שמעניין אותי זה לא אם נשים יכולות לקרוא בתורה, ואם הן חייבות להתפלל פעמיים ביום, שלוש פעמים, עם טלית או בלי טלית…..בסופו של דבר מה שמעניין אותי זה איך בכלל מתפללים?!?! עם הלו”ז העמוס, עם התינוק הבוכה, עם הסיר על האש ועם הכלים שבכיור…
לפני כמה שנים גיליתי שיש היתרים לאישה שעסוקה בגידול ילדיה לא להתפלל בכלל. זה לא הסתדר עם החינוך שקיבלתי מבית ומן אולפנא. אבל מעבר לסתירה ולמחלוקת ההלכתית רציתי להתקשר לרבנים המתירים ולשאול בדמע – אז אני לא חייבת להתפלל. עכשיו מה? איך אני מביאה את הקב”ה אל תוך חיי היומיום שלי?
ולאלו שמוצאות את הקב”ה בתוך הכלים והטיטולים – את יכולה לעבור הלאה ולקרוא משהו אחר. אשרייך!!!
אבל מה איתי, שהטיטולים שלי לא נוטפים קדושה?!?! והתפילה שלי גם לא?
נראה לי שחלק מן המסר של ספירת העומר ממש מתאים לנו, האימהות. או בכלל לכל מי ששקע קצת בעולם החומר. ספירת העומר מזכיר לנו שלא הכל מגיע בבום, יש גם התקדמות של צעד אחר צעד, וכל סנטימטר משמעותי. לפעמים אני באה לשטוף כלים ואחרי כפית וחצי מישהו בוכה, או צרך ניגוב. והנה לא רואים בכלל שהיום שטפתי כלים. או ששטפתי את כולם וכבר הכיור שוב מלא. ושלא נדבר על כביסה! לפעמים בא לי לספר לבעלי ולידים בסוף היום מה הספקתי: החלפתי היום עשרה טיטולים, הכנתי עשרים סנדוויצים, בישלתי מרק…
אחרי החתונה ממש הרגשתי שכל החברות שהיו עוד רווקות הספיקו כל מיני דברים – תואר ראשון ושני, עבודה. ומה אני הספקתי? עוד כלים? העיסוק בדברים שאינם מדידים, לפחות מבחינה כלכלית, גרם לי להמון מחשבות לגבי הספקים בכלל, ואיך מודדים הישגים. ואם כל ההישגים נמדדים? דווקא ההישגים בעולם הרוח מאד קשים למדידה. והעולם המודרני כל כך הישגי, כל כך אוהב הישגים מדידים.
בספירת העומר סופרים יום אחר יום, וצריך לזכור שגם ההישגים שלכאורה אינם מדידים חשובים גם. אפילו חשובים יותר. ובעניין התפילה – נראה לי שזה חלק מן העניין.
אני מאמינה שלא כדאי לנשים לוותר על התפילה הכתובה – ולפעמים חברות שואלות אותי – מה, את מצליחה באמת להתכוון? ואיך יש לך זמן?
איך יש לי זמן? אני תמיד עונה שיש זמן למה שמוצאים לו זמן. איך יש לך זמן לשטוף כלים? לי אין. ולהתקלח יש לך זמן? ולאכול?
כל אחת בוחרת למה יש לה זמן.
ובעניין הכוונה אני רוצה לצטט את גיסי היקר שאמר לי פעם שיש מה שהוא קורא למסור ד”ש לקב”ה. כמו שאצל חברים לפעמים מקיימים שיחה מעמיקה ולפעמים רק מורים ד”ש, כך עם הקב”ה. וכשלא מדברים הרבה זמן קשה לחדש קשרים. אבל אם תמיד מוסרים ד”שים, הקשר לא ניתק.
כך ממש גם עם הקב”ה. אם שנים לא מדברים איתו – קשה לחדש את הקשר. אבל אם כל יום מוסרים ד”ש, מדברים איתו אפילו קצת, בקטנה, ואולי אפילו בלי המון כוונה, כשיום אחד נתפנה להתפלל באמת – הערוץ פתוח. יש קו. אם ננתק את הקו…
אני רוצה לאחל לכן שלשיחה עם הקב”ה תמיד תמצאו זמן, ושגם כשממש אין זמן, תזכרו שלמסור ד”ש זה ממש לא לוקח הרבה זמן.