ירושלים, עיר הנצח, ספגה לאורך השנים דמעות כאב, חסרון עמוק, געגוע, אפר ופאר שימשו בעירבוביה.
כשנודע לרב מאיר יהודה גץ, שהיה לימים רב הכותל, שבנו אבנר שמעון גץ הי”ד נפל במלחמת ששת הימים, אמר: “אוי לי ואשריי לי שבני נפל על שיחרור ירושלים”.
בשנים העקובות מדם של הפיגועים, בתשס”ב, נפל דודי, רחמים צדקיהו הי”ד. משפט אחד זכור לי במיוחד מהלוויתו: “אלו קורבנות הציבור של הדור שלנו”. אנו כ”כ קיווינו לקורבנות מסוג אחר לגמרי, רצינו מנחות ושלמי תודה על מזבח חדש בציון… בגאולת העם והארץ.
גם את דגן ורטמן ז”ל, שנפל במבצע ‘עופרת יצוקה’, זכיתי להכיר. ממשפחתו המיוחדת אני מוסיפה ללמוד עוצמה של קוממיות בבניין עם ישראל.
דגן, שנולד בירושלים, גדל במכמש, וחזר אליה ללימוד התורה. דגן ראה בעיר הקודש עומקים מיוחדים, ובכתביו האישיים כתב ”והכל הוא מסע אחד ארוך אחר ירושלים”… עם זאת, דגן הזכיר לעצמו שרבה עוד הדרך… ואנו נדרשים לפעול ולהיטיב כדי שהטוב העליון שה’ מכין לנו יתגלה. ”ברוך שבחר עוד בירושלים”, כתב לעצמו ביומנו.
פקודיו מספרים כי ירושלים הייתה עבורו הלב של הכל. באחד התרגילים שדגן תיכנן, בתור נקודת ציון בחר במילים: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”
אחד מחייליו סיפר שבאמצע נסיעה לירושלים דגן התקשר ושאל היכן הוא. החייל השיב כי הוא יורד לירושלים. דגן ענה: “רגע, רגע, עצור”. החייל לא הבין מה לא בסדר, למה דגן עוצר אותו, עד שדגן הסביר: “לירושלים אתה אף פעם לא יורד. לירושלים אפשר רק לעלות”.
חייל נוסף סיפר למשפחה, שבאחת השיחות דגן אמר לו שחובה להגיע לירושלים לפחות פעם אחת בשנה. מאז, העיד החייל על עצמו, הוא מגיע כל שנה, אל קברו של דגן בהר הרצל, ומשם עולה לכותל המערבי, למרגלות מקום מקדשינו.
בפרשת השבוע אנו זוכרים על עלייתם השמיימה של בני אהרון, בעת מילוי תפקידם. ”וידום אהרון” אביהם, הכהן הגדול, אל מול הכאב העצום. בעוצמה אדירה בוחר אהרון להמשיך בחיים, להמשיך לשרת בקודש, למען העם, למען הדורות הבאים, למען כולנו.
יהי רצון שימחה ה’ דמעה מעל כל פנים, ו”בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח”, ונזכה לאלתר לגאולה שלמה ברחמים. יהי זכרם של הנופלים ברוך.