מספרים על נפוליאון בונפרטה, אשר צעד ברחוב בתשעה באב ועבר ליד בית הכנסת. לשמע קולות הבכי הוא נכנס פנימה וביקש לברר למה כולם יושבים על הרצפה בחושך וממררים בבכי. אמרו לו האנשים: “אנחנו בוכים על בית המקדש שלנו שחרב”. “ומתי חרב בית המקדש הזה?” שאל נפוליאון בפליאה. “לפני כמעט אלפיים שנה” ענו לו יושבי בית הכנסת. בתדהמה השיב על כך נפוליאון: “עם המסוגל לשמור על חווית חורבנו הלאומי אלפיים שנה, ולכאוב אותו כאילו לו עצמו אירע הדבר – עם נצחי הוא, וכל העולם כולו לא יוכל לו!” הסיפור המרגש הזה מספר על בכי העם היהודי כבר כמעט אלפיים שנה בצומות החורבן. אבל רגע… בעשרה בטבת בכל זאת לא חרב עדיין הבית כבתשעה באב, גם לא נפרצו החומות והמוני חיילי האוייב נכנסו אל העיר והרגו בעם, כבחודש תמוז, אפילו לא תם עידן ההנהגה שנותרה לדלת העם כבצום גדליה, אז למה בכל זאת כה חשוב לזכור אחרי כל כך הרבה דורות את יום עשרה בטבת? עשרה בטבת הוא יום משמעותי מאד, מסבירים חז”ל, עד כדי כך שליום צום זה אין אפשרות להידחות, בשונה מצומות אחרים שלפעמים נדחים. דווקא יום זה, עשרה בחודש טבת, הוא היום עליו מצביע כבר יחזקאל הנביא שבאותה עת של הנבואה עמד בבבל, וניבא מה קורה ברגעים אלו בירושלים: וַיְהִ י דְ בַר-ה’ אֵ לַי בַשָּׁ נָּׁה הַ תְ שִ יעִ ית, בַחֹדֶ ש הָּׁעֲשִ ירִ י בֶעָּׁשֹור לַחֹדֶ ש לֵאמֹר. בֶן-אָּׁ דָּׁ ם, כתוב לְָך אֶ ת שֵ ם הַּיֹום אֶ ת עֶצֶם הַּיֹום הַזֶה: סָּׁ מַ ְך מֶ לְֶך בָּׁבֶל אֶ ל יְרּושָּׁ לַ ִם, בְּ עֶצֶ ם הַ ּיֹום הַ זֶה. )יחזקאל פרק כד( מה שמיוחד בעשרה בטבת, אולי יותר מכל, זה רגע תחילת התהליך. זה היה תהליך ארוך שלמעשה הסתיים למרבה הכאב בפריצת החומות, בחורבן הבית, בגלות, ולבסוף גם באיבוד ההנהגה לדלת העם שנותרה בעיר. לכל התהליך היה יום אחד של התחלה. והיום הזה הזמין את העם לשינוי, לתיקון, לחזרה בתשובה. עצם ציון יום המצור איפשר תקופה ארוכה של הבנה כי ירושלים אינה מובטחת לעד אלא תלויה במעשינו. אז, בסוף ימי בית ראשון, זה לא עזר. אבל אנו הרי צמים לא רק על העבר, אלא גם כהזדמנות לתיקון. אומרים, שכל שנה בעשרה בטבת יושב בית דין של מעלה ונותן לנו לשוב ולקבוע מה יקרה השנה. היום, נוכל בע”ה לראות בתאריך זה – כמה התחלה חשובה, גם בתהליך התיקון, הבניין והגאולה.
top of page
bottom of page