בפרשת השבוע מתגלה יוסף לאחיו, וסוגר מעגל של שנים רבות – מאז זרקו אותו אחיו לבור ומכרו אותו לשיירה היורדת למצרים…
יוסף מתגלה בגדולתו, לא רק ‘חיצונית’, שעלה והתעלה מעבד בבור תחתיות אל דרגת משנה למלך מצרים, כי אם גם בגדולתו הנפשית, בעוצמת הרוח שבו, כאשר הוא מסוגל להבחין ביד ה׳ אשר טוותה את כל המהלך הזה.
“וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ. וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱ-לֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם”.
לא פחות משלוש פעמים מדגיש יוסף כי הוא נשלח לפה בשליחות אלוקית, וזה היה רצון ה׳ לטובה!
הדבר מתעצם בחתימת החומש. לאחר שיעקב נפטר, חוששים האחים שעתה יוסף ׳יסגור איתם את החשבון׳, ויוסף – שוב – מתוך תעצומות נפשו, מרגיע אותם ומבהיר להם כי הוא יודע מי ריבון העולם…
“וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ. כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי?! וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ… וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם”.
היכולת לראות את יד ה’ הטובה במציאות הכואבת, ואת המבט הכללי הגדול של מהלך אלוקי גם כשנראה כאילו הכל חשוך, מתגלה לנו לאחר דורות רבים, בדמותו של רבי עקיבא בן יוסף.
רבי עקיבא, המביט אל ירושלים החרבה, ואל השועל היוצא משרידי המקדש החרב, מביט במבט של נצח, ומרגיע ומנחם את חבריו – אלוקים חשבה לטובה… החורבן הזה עוד יוליד בניין מחודש, ובמקום בו התקיימה נבואת החורבן, תצמח ותעלה נבואת נחמה של זקנים וזקנות, וילדים וילדות משחקים ברחובותיה…
מה שיהפוך את החורבן לבניין יהיה מבחן היסטורי אחד: היכולת לעבור משנאת אחים – לאהבת אחים! משנאת חינם שהחריבה את בתינו – לערבות הדדית ולאהבה עמוקה שבונה אותה.
על כן, בהתוודע יוסף לאחיו, בחיבוק המרגש של יוסף ובנימין מספרת לנו התורה שיוסף ובנימין בוכים איש על צווארו של אחיו. הם בכו, אומרים חז”ל, על המקדש העתיד להיחרב, כי דווקא ברגע האהבה ביניהם, חשו כמה קריטית היא אהבת האחים לקיומה של ירושלים הבנויה, וכמה כאב וחורבן עלולה להוביל שנאת חינם.
ערב עשרה בטבת, שיחול השבוע, נקווה שעוד השנה יתהפך יום זה לטובה, ונזכה לאהבת אחים ולמבט של נצח בעיר הנצח. שבת שלום ומבורך!
(להארות: אפרת בזק, 0509742096)