אוניה בלב ים סוער | רחל וינשטיין

פרעה מצווה את המיילדות להרוג את כל הבן הילוד.

ממש מזעזע.

והן לא נשמעות לו.

מצד אחד, זה ברור. מה הוא חשב לעצמו? איך הוא חשב שהן יהרגו את כל בני עמן?

מצד שני, זה ממש לא ברור. פרעה, השליט הרודן, היה רגיל לציות עיוור. מסירות מוחלטת. איך העזו המיילדות לסכן את עצמן כך?

ותיראנה את הא-הים – יראת ה’ גברה אצלן על ראית העין.

כל כך קשה להתעלם ממה שעינינו רואות, במקרה הזה מלך מפחיד ומסוכן, ולירא את הא-הים, לזכור את המלך שעינינו הפיזיות אינן רואות.

חוש הראיה, קשה מאד להתכחש אליו. ממה שרואים בעניים, מאד קשה להתעלם.

המיילדות מזכירות לנו שמה שחשוב יותר, אמתי יותר מראית העין, הוא יראת ה’.

על יראת ה’ זו הן זוכות לבתים.

רש”י מסביר ש”ויעש להן בתים” הכוונה לבתי כהונה ולוויה.

הן זכו לכך שבניהן ובני בניהם ימשיכו באופן רשמי את מה שהן התחילו. יעבדו במקדש, במקום שבו רואים את א-הים.

מי השילוח מוסיף ומסביר שהבתים שה’ עושה, זה ישוב הדעת. נייחא.

הוא מסביר שמי שירא מפני בני אדם, אין לו ישוב הדעת. אין לו נייחא. תמיד הוא בפחד, תמיד בלחץ. בני אדם הם הפכפכים, יום אחד רוצים כך ולמחרת אחרת. והפחד מני אדם תמיד מלווה בספיקות. אולי הם טועים? ומה הם יחשבו? ואולי אני לא מספיק _____?

הטרנדים משתנים מידי יום ביומו. כל פעם מצפים ממני למשהו אחר. היום ארוך, מחר קצר. היום דבש, מחר סילאן.

רק מי שירא ה’, יש לו ישוב הדעת. אוניה בלב ים סוער.

בתוך העולם המבלבל, ים הדעות הסוער, יש ספינה. יש שקט.

זהו הבית. והלוואי שהבית יהיה בו שקט. בבית יש שקט?!?!

אני לא יודעת מה אצלכם, אצלי שקט כרגע כי כולם במסגרות…

אבל בכל זאת, בבית יש שקט של נייחא. יש ביטחון. יש מי שאוהב אותי ללא תנאים.

והאישה, בלשון הגמרא,היא בית. היא המשרה את השקט, את הביטחון, את הנייחא וישוב הדעת. היא זו שאוהבת ללא תנאי. השקט שבתוך הסערה, ספינה בלב ים.

אבל זה רק אם היא בעצמה בישוב הדעת.

אז איך זוכים לישוב הדעת?

יראת א-הים.

בכך שזוכרים שמה שרואים בעיניים, ומה שמשודר בראשי חוצות, זה לא זה.

התדר השקט של יראת ה’, הוא המביא שקט ושלווה. הוא הופך אותנו לעוגן, לבית של נייחא. של ישוב הדעת.