חיפוש

אגס של בורא עולם | שפרה זיו

סיפור אמיתי

אני אישה של בית מאז ומעולם, התכנון הראשוני שלי היה, שגם הילדים המתוקים שהשם שלח לבתינו בזה אחר זו,  יישארו איתי בבית. למרות הקושי שבדבר, אני פשוט אוהבת להיות איתם, להתפלל איתם, ללמוד איתם, ואפילו סתם לבלות איתם בלי עניין מיוחד. אני מרגישה שזו השליחות והתפקיד שלי בעולם, ולא רוצה לתת לאף שליח את הזכות הזו.

בהתחלה אכן עשיתי כך, אך אילוצים כאלו ואחרים גרמו לי להתפשר ולאחסן אותם בכל מיני מסגרות ולקבל את שרביט הגידול שלהם רק בצהרי היום. לכן אולי תבינו, שהשגרה של התקופה האחרונה משמחת אותי מאוד ולולא החרדה לרפואת החולים, הייתי מייחלת להמשיך במתכונת החיים הרגועה הזו עוד ועוד.

כולנו בבית, אין לחץ להספיק הסעות, ואימת המורות כמעט וסרה מעל ראשן של בנותיי, אנחנו זורמים מהבוקר לצהרים ומהצהרים לערב, הולכים לישון ושוב קמים ומרגישים חירות אמתית על סדר יומנו.

כך התחיל גם יום רביעי זה, בצהלה ובגיל, במשחקים פזורים ותפילת טף מתוקה, בגדולים יותר שמתפללים עם אבא ברחבה ממול ובערמות כביסה שניסיתי להתחיל לקפל, בעזרתה הנדיבה של רותי בת השלוש. אחר התפילה, הגשתי לכולם ארוחת בוקר שהכילה לחם, גבינה, מלפפון חתוך, וזהו, בעצם.

“אמא אני רוצה אגס!” אליהו בן השש ניגש אליי לאחר שסיים את הפרוסה שלו, עיניו התכולות מנצנצות בתחינה. הרגשתי מועקה עולה וגוברת. מלאי הפירות שבביתנו אזל לחלוטין, וחדש לא הגיע תחתיו. בגזרת הירקות המצב מיובש לא פחות.. נותרנו עם שק תפוחי אדמה אחרון, קילו סלק וכמה מלפפונים אחרונים במקרר. כפרת עוונות! מאז פסח החלוקות התכסו במסכות ונשארו בבית. ולנו, ישתבח שמו לעד, אין כסף לקנות פירות וירקות לכל עשרת הנפשות שבבית. בקושי לחם וחלב ואיזה דג לכבוד שבת, מה יהיה? מתקפת רחמיים עצמיים תקפה אותי בעצמה.

“מה קורה לך?!” גערתי בעצמי. יש בורא לעולם, שמכתיב לכל ירק את הדרך לסלסילת הירקות בה הוא צריך לנחות, שנותן ברכה בלחם ומים, שמשפיע בריאות, חיים, שמחה ומה לא? מה לך להישען על חלוקות חסרות בסיס שהיום כאן מחר אינן? הדבר הנכון ביותר הוא לפנות ישירות למלכו של עולם מלכם של הירקות כולם, והנה עכשיו יש לי הזדמנות ללמד גם את אליהו שלי, ילד חמד מתוק, למי לפנות כשרוצים משהו אגסי ככל שיהיה.

“יודע מה” ליטפתי את הכיפה הגדולה של אליהו, והחזרתי אותה על הדרך למקומה הנכון. “המרפסת ריקה עכשיו, צא לשם ותדבר עם השם, תגיד לו שאתה רוצה אגס, ושישלח לך אחד כזה, מה דעתך?”

אליהו הסתכל עליי במבט מרוכז, ואני כתגובה התחלתי להתפלל:

“אבא שבשמיים! אליהו שלנו רוצה אגס, אין לנו אגסים בבית! תשלח לו אגס! אנא ממך…”  אליהו הבין מיד את הכיוון.

“אמא אני יוצא!” קרא. “אבל תשמרי שרותי ותהילה לא ישמעו אותי מדבר, ושיוסף לא יציק לי” הזהיר אותי הינוקא חובב הפרטיות מודד בעיניו את הנוכחים בבית בחשדנות.

“אין בעיה” הבטחתי לו וכבר הסטתי את הוילון אחר דמותו הדקיקה הנעלמת דרך חריץ המרפסת.

לאחר חמש דקות הוא חזר, זורח.

“ביקשתי ממנו, אמא” הודיע לי בארשת חשיבות של אדמו”ר צעיר שמהלכים לו בשמיים.

“אמרתי לו מה שאמרת ואמרתי לו גם שאגס זה דבר בריא מאוד, וכדאי שישלח לנו הרבה אגסים גם בשביל שמעון התינוק. איך תכיני לו רסק? נכון שאי אפשר להכין רסק בלי אגסים?”

דמעה סוררת כמעט ונחתה לי מהעין. נשקתי לאליהו שלי הצדיק. “אני בטוחה שעם תפילה כזו מתוקה, השם וודאי ישלח לנו המון אגסים!”

“נכון!” הסכים אליהו ובינתיים עד שהאגסים יגיעו הסתפק במקל מלפפון נוסף שנותר מארוחת הבוקר.

שכחתי מכל העניין. השעות נקפו, המריבות גם, הציורים, מבני הקפלות, חוברות העבודה, קנקן פטל שנשפך וילדון שהתגלש בדיוק לתוך השלולית האדומה, ילדה מכבדת הורים שלקחה יוזמה ושטפה-מרחה את הכל, ובין לבין, התעסקות בתינוקיה המתוקה והצרחנית שלנו, וכמובן, איך אפשר לשכוח, ארוחת הצהרים שחיכתה לי, שאבוא ואכין אותה במטבח, מהר אם אפשר, כי זה עניין של דקות עד שמקהלת “אמא אני רעב” תפצח בתביעה מקרקרת.

ניגשתי למטבח, שרשרת קטנים נשרכת אחרי, קולפת ושוטפת, מרתיחה ומעסיקה.

“אמא, יש לך טלפון!” תהילה פלשה לתוך זירת הקרב הצעירה, בדיוק כשהתכוונתי למעוך את תפוחי האדמה (מהשק תפודים האחרון, להזכירכן) למחית פירה החביבה על כולם.

“שלום וברכה” פתחתי, מעקמת את צוארי ככל הניתן לתפוס את הנייד החמקמק, אחרת יהיה לנו פירה ברוטב טלפון.

“שלום, מדברת דפנה מ…” כאן השיחה נקטעה מצעקותיהם של רותי ושמעוני שבדיוק התחילו לריב על בובה מסמורטטת וזנוחה שברגע אחד נהייתה לייצור הנחשק ביותר עלי אדמות.

“את איתי?” שאלה אותי. רמזתי לתהילה בבהילות שתיקח את הקטנים לסלון שאצליח לשמוע משהו.

“כן, סליחה, כמובן”

“רגע” ביררה דפנה שאולי התבלבלה מהרעש הקווי וחשבה שהגיעה בטעות לאיזה מעון שנפתח נגד ההנחיות הברורות של משרד הבריאות, השם יצילנו. “האם אני מדברת עם אמא של אליהו מכיתה א’ בתלמוד תורה “תורה תמימה?”

“מדברת, כן” אליהו לומד שם, למד שם כלומר לפני שהעולם יצא לשיפוצים, הודו להשם כי טוב.

“אז רציתי לשאול אותך, אם את מעוניינת להיכנס למיזם החדש לילדי כיתות א’, לפי מספר הילדים במשפחה אתם זכאים להשתתף”

כאן התחילה דפנה לספר לי כל מיני סיפורים שהצלחתי לשמוע בחצי אוזן. מכיוון שרותי ושמעוני הגיעו שוב (עם הבובה!) לריב לידי, כי כידוע כשאוחזים בחצאית של אמא, הצווחות יוצאות הרבה יותר חזק וזה כל הכיף, לא?  “תהילה!” קראתי לגדולה שלי, שהייתה אמורה להשגיח עליהם אך משום מה נעלמה ולא נודעו עקבותיה.

“גברת ישראל?” ההיא שוב חיכתה לתגובה מתבקשת, שהלוואי וידעתי מה היא.

“כן, למה לא?” הגבתי אוטומטית, מקווה שהתגובה שלי אכן מתאימה לנאמר.

“אוקי, כתוב לי שכתובת שלכם היא הארז 8, זה נכון?”

“נכון מאוד” אישרתי.

“בסדר, אז משהו כמו שש זה יגיע” הודיעה לי. הלוואי והייתי מבינה, מהו הדבר המסתורי שעתיד להגיע. התכוונתי לשאול שוב בעדינות אבל אז רותי צרחה חזק במיוחד, אוי א- ברוך, מסכנה! האצבע שלה נתפסה במגרה!

“תודה רבה!” ניתקתי את השיחה ואת האצבע של רותי גם יחד, כולי מבולבלת. מה יגיע? מה היא אמרה שם הדפנה הזו בעצם? שליחה של מי היא?

אנחה יצאה ממני. שיחות קטועות זו המומחיות שלי בשנים האחרונות הודו להשם כי טוב, שתמיד יקטעו השיחות מדברים טובים!

בשעה שש ושתי דקות נשמע צפצוף ליד פתח הבית. נזכרתי בשיחה המוזרה מהצהרים ושלחתי את הגדולים לבדוק מה קורה.

“אמא, תראי!” חזרו אברהם ותהילה עם שני ארגזים מלאים כל טוב.

“כנראה החלוקות חזרו” הסתכלו מרוצים בתכולת הארגזים החפים מכל שם של מפעל חסד.

כל הילדים התקרבו והתחילו לבחוש ולשלוף מלוא הארגז, כל אחד את הפרי או הירק המועדף עליו.

ואליהו? הוא היה מאושר.

“אמא, תראי!” הרים אל על פלסטיק מלא אגסים.

“את רואה שהוא שמע אותי? ידעתי שהוא ישמע!”

האדמו”ר שלי ידע. והדמעה הסוררת זו שכמעט נחתה לי בבוקר, ירדה עכשיו. יחד עם מזמור לתודה.

נזכרתי בדפנה שביררה בתקיפות אם אני אמא של אליהו.

וידעתי, שבזכות אליהו שלי, המתפלל והמאמין

הגיע השפע הזה, היום ממש, עד פתח הבית. ברוך שומע תפילה.

כי עיקר היהדות הוא לילך בתמימות ופשיטות בלי שום חכמות ולהסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם השם יתברך, ולבלי להשגיח כלל על כבודו עצמו, רק אם יש בזה כבוד השם יתברך ויעשה, ואם לאו – לאו. ואז בודאי לא ייכשל לעולם. (קיצור ליקוטי מוהר”ן ח”ב, יב).

#מאמר #שפרהצור

0 צפיות0 תגובות

הרשמי לניוזלור והישארי מעודכנת

יצירת קשר

מרכז שמים/ אשירה
רחוב יחיאלי 4 נוה צדק תל אביב
טלפון: 0722-146146
טלפון ארה"ב : 347-901-5172
חניה בשפע באזור כולו.

אודות אשירה

אתר הצמיחה הרוחנית לנשים “אשירה” הינו אתר אינטרנט המכיל מידע כולל ומגוון לפיתוח וצמיחה מבחינה רוחנית עבור נשות

 ישראל. 

לתנאי שימוש ופרטיות >>

  • Facebook
  • Instagram
  • YouTube
  • Flickr