באחת מקבוצות תמיכה התבקשו האמהות לדמיין לעצמם אפיזודה שבהן הן רואות את עצמן
כילדות שלוקחים אותן לגן ומחזירים.
החדר שקט. מוזיקת רקע נעימה ושקטה. כולן עוצמות את העיניים ומדמיינות.
הפעם זה היה חזק. הסיפורים והדוגמאות שעלו היו מדהימים.
ההקשר הבלתי מודע שעשו רוב האמהות לאותה חוויה שחוו הן עצמן בין אותה חוויה יומיומית שהילד שלהן זוכה ומקבל
היה מדהים ומרתק.
אחת בדמעות סיפרה שאמא שלה תמיד מיהרה. תמיד. בדרך לעבודה ובחזור.
במקרה הטוב החליפה מספר מילים בודדות עם הגננת.
פעם בשנה- לכבוד יום ההולדת,האמא היתה ניכנסת לגן להניח את העוגה. חתיכת עוגה זו היתה.
סיפרה שכשהביעה משאלה וכיבתה את הנרות כל מה שהיה לה בראש זה חלום די פשוט
שבו אמא נותנת לה יד ,מחייכת אליה, מדביקה לה נשיקה על המצח ופשוט בנחת נכנסת איתה לגן.
מחליפה מילים עם הגננת, מסתכלת על הקישוט בקיר ובודקת איתה במגרה מה חדש…
חלום של ילד. לא להאמין.
וואוו. היה שקט בחדר.שקט של תמיכה. היזדהות. כולן הרגישו את הכאב והגעגוע.
והכי מפתיע היה לראות איך לפתע בוכה ומצטערת על הילדה שלה.
למה היא חווה את מה שאני חוויתי ? שאלה בדמעות ?
הרי הבטחתי לעצמי לתת לילדה שלי חוויה אחרת.
זה הדהים אותי.
יאללה- כולה להכנס ולצאת מהגן. וואוו.. איזה מטען רגשי.
אבל, כבר למחרת, משמים זימנו לי מראה אנושי שפתאום בעצם
הסתכלתי יותר על מה שאני רואה כל יום. לפעמים זה רק לעצור ולהתבונן. פשוט לשים לב.
אחת האמהות מהגן של הבן שלי ,
בלבוש מוקפד מבקשת ממני: “יש מצב שתגידי לקטן שלי לצאת ? שואלת אותי בחיוך מהאוטו.
טוב, עייפה מהעבודה.חשבתי. איןבעיה. אמרתי. בכיפ !
חזרתי לגן עם הבן שלי- והוצאנו לה את הנסיך הקטן.
הוא די שמח להבין שמגיע לשחק אצלנו וכשסימנתי לו שאמא מחכה לו באוטו… כבר שמח פחות..
היה כואב לראות ותאמינו לי שבכאב אני כותבת זאת –
לראות את המיפגש בינהם.
הי ממי. היא אומרת לו, וממשיכה להתעסק עם המכשיר בידה. כן כשר. אל דאגה.
כולם חגורים. נוסעים. היא עונה ופנויה לטלפונים תוך כדי נסיעה ו… הקטן ? מה איתו ?
הוא רגיל לזה כנראה. נוסע בשקט. מתבגר בטרם עת.
אוצר בליבו את החוויות,שאלות,סיפורים,פטפוטים,שטויות שיש לו ומקשיב ורואה
איך אמא\אבא עסוקים בלשתפ ולשתפ את כל העולם אך אותו ? מי ישתפ אותו ? את מי הוא ישתפ ?
לראות כל יום את המיפגש הזה בין אמא או אבא לילד שלהם
ששלחו ב 8 בבוקר ואוספים אותו עד הדקה האחרונה של הצהרון ב 4 אחהצ זה מרתק.
כולם ממהרים. רעבים. בדרך לאסופ עוד ילדים. וזו שעה עמוסה. נכון. אך
תנו דעתכם לומר שלום יפה ותודה למי שהיה עם ילדכם כל היום. בשעות הטובות והפחות טובות שלו.
שימו לב לגננת בבוקר. תקשיבו – אולי היא מנסה לומר לכם משהו חשוב ?
תיספרו אותה. תכבדו אותה. ולא רק בפורים – במשלוחים מנקרי עיניים.
כמה פטתי – זכור לי שבאחת השנים הגננת מפטירה לאחת הסייעות – את המשלוח הכי כבד ובומבסטי את יודעת מי שלחה ?
והן צוחקות להן. “לפחות יש לה לב” הגננת מפטירה.
לא הביגוד היקר או המותגים יעשו את הילד לרגוע \שמח אהוב ורצוי. נכון שלניראות יש מקום משמעותי וזה משפיע על היחס ועל בכלל
אך הגננת יודעת ומרגישה אם הילד מקבל חום ואהבה מגע וקבלה.
אם יש עומדת אמא מאחוריו.
כי גם היא רואה אמהות באוטו אוספות את הילדים. ורואה הרבה יותר ממה שאתם חושבים.
אם היה אפשרות לכוון את הGPS שיעדכן ויזכיר לנו לא רק מתי ואיפה ליפנות או לעצור אלא יכוון בדרך
לגן הילדים \ לעבודה \ לראיון \ פגישה \ כל אפיזודה התנהגותית שזקוקה למנת אינטלגנציה רגשית מסוימת
{כן. לאן הגענו. שרובוט יכוון וידריך אותנו. טאטע.}
כנראה זה היה נישמע כך : “בגן של דני שלך כנס. חייך אליו. עצור והרם אותו. חבק אותו ושאל איך היה היום.
טוב שעוד לא קמה הגננת ששמה מצלמה ניסתרת מהשביל בכביש עד לכניסה לגן…כן מצלמה להורים.
ואז בערב הורים \אמהות כל הורה היה מקבל דיסק שבו ערוך לאורך השנה קובץ המיפגשים שלו עם הילד.
וואאוו….איזה פדיחות ? מחמיא ? משמח ? מצחיק ? משעשע ? מביש ?
איפה אנחנו על הסקלה ?
שניזכה להיות הורים ישרים והגונים
מכבדים ומכובדים.
בעני עצמנו ,בעיני הילדים שלנו ובעיני ה.. גננת שלהם…