חירות זו בית, זו הפרשה שהכי הרבה פעמים בכל התורה כתובה בה המילה בית, “שה לבית אבות”, “שה לבית”, “והיה הדם לכם לאות על הבתים”, “ואם ימעט הבית מהיות לשה”- בית, בית, בית.
כי פרשת בוא אומרת לך, חירות אמיתית זה להגיד לך בואי הביתה. הביטחון זה כשיש לי פירות להנחיל למישהו, כשיש לי שבט.
“משארותם צרורות בשמלותם”- מה זה? חז”ל מסבירים לנו ששיירי מצה ומרור נדבקו בשמלות של בנ”י כשיצאו ממצרים. ואני תמיד רואה בשיעורים שלי נשים שמגיעות ובבגדים שלהם נמצא הבית.
כי גם כשאישה יוצאת, היא לוקחת איתה את הבית. ליבי במזרח – מה קורה בבית?, ואנכי בסוף מערב. את תמיד תסחבי איתך את המחשבה על הזוגיות שיש לך או שעדיין לא, על הבית שיש לך או שעדיין לא. ולכן לאישה קוראים “בית”, כי את כל הזמן נמצאת בבית. ולכן יש בפרשה הזאת של החירות את מצוות התפילין שהאיש חייב לקשור על עצמו. ואיך קוראים למה שהוא שם על הראש ועל היד? בית. הוא צריך להזכיר לעצמו שיש לו בית ושהוא “קשור”.
אנחנו בחודש שבט, מחר בערב ראש חודש שבט שכותב עליו השל”ה שהוא מסוגל לתפילות על השבט הזה. אני רוצה בית, איש שיהיה שתול על פלגי מים, לא משנה כמה פלגי מים יעברו עלינו- שהוא יישאר שתול. אני רוצה ש”פריו ייתן בעיתו” שיהיה לי תינוק בזמן, “ועלהו לא ייבול”. שאני לא אבול לפני שיהיו לי מלא מלא פירות. כל כך רוצה שבט וכל כך רוצה פירות. בערב ראש חודש ביום שלישי אומרים המקובלים שהקב”ה מגיש לך טנא ענק!.
ואפשר לקבל בו את כל מה שקשור למשפחה, להיות אמא אדמה, ולהשריש שורשים ולגדל פירות מדהימים ולהיות לאיש ושמישהו ישקה אותי ושאני אצל על מישהו אחר. זמן כזה מדהים וכזה מבורך.
היום נלמד בעזה את החירות שקוראים לה משפחה וילדים. שזה נראה הכלא הכי מזעזע בעולם
ולמה כל הזמן “משארותם צרורות בשמלותינו”? עבד- עושה מה שדחוף ובן חורין עושה מה שחשוב, ואם תסתכלי על החיים שלך את תראי שאת אישה דחופה, את לא מתנהגת כבת חורין. אישה דחופה כמו המן שנדחף אבל וחפוי ראש. במקום לעסוק במה שחשוב, את עוסקת במה שדחוף.
פרשת בוא אומרת לך, אישה צאי לחירות במקום “לכי”, “בואי”!. מההבדל? פרשת לך לך זו היתה הפרשה שבה אומרים לאברהם לכו למצרים ושם יענו ויעבידו אתכם ארבע מאות שנה. ופרשת בוא אומרת לך די, בואי!.