הנושא של היום הוא מידת הסבלנות. זה בעצם שיעור בשבילי, כי כולכן בטח מאוד סבלניות, ובכל זאת בואו נדבר קצת על המידה הזו.
רבי נחמן אומר משהו מאוד יפה על המידה הזו “וזה יהיה עבודת משיח להכניס בעולם מידת ההמתנה והסבלנות ולא לדחוק את השעה, כמו שכתוב בגאולה האחרונה בישעיה- כי לא בחיפזון תצאו במנוסה לא תלכון”. בספר ‘ארך אפיים’ של המוהרא”ש הוא מגדיר סבלנות על דרך ההיפוך, והוא אומר שההפך של מידת הסבלנות זה ‘נרווים’ (Nerves) – העצבנות והלחץ. משמע שהסבלנות קשורה לנחת.
ביקשתי מיוסף הקטן שלי, בן השמונה, את ה’וורט’ שלו על פרשת השבוע, ואמרתי לו שאציין שהוא אמר את זה בשולחן השבת. כתוב על יעקב אבינו- “וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול” (בראשית מט טו). המהר”י מוורקא אומר על הפסוק הזה- “אימתי זוכה האדם למנוחה אמיתית? אם “ויט שכמו לסבול” אם נוטל הוא על עצמו שיוכל לסבול את הכל. אם האדם סבלן הוא, הרי הוא זוכה למנוחה אמיתית”.
הדברים שלו מאוד מזכירים דברים שרבי נחמן אומר. יש סיפור על אחד החסידים שהיה בצרה גדולה והגיע לרבי נחמן וצעק “רבה אני צריך ישועה”. רבי נתן אמר לו שרבנו לא לימד אותנו לקבל ישועות, רבנו לימד אותנו איך לחיות נכון עם הבעיות. בעולם שאנחנו חיים בו תמיד יהיו בעיות, השאלה איך אנחנו חיים איתם. בשביל להצליח לחיות ולהתמודד נכון עם האתגרים והניסיונות של החיים נדרשת מידת הסבלנות.
כל מי שהייתה בציון של רבי נחמן יודעת כמה חשוב להצטייד בכמויות גדולות של סבלנות. בדר”כ כשמגיעים למקום קדוש כזה מניחים שחייב להיות שם שקט מפאת הרוממות והכבוד של המקום והמעמד. אבל הדבר הכי נדיר למצוא שם זה שקט.
בנסיעה שעשינו השנה בחנוכה למשל, היה מישהו שהיה צועק מעזרת הגברים “קוקוריקו…קוקוריקו”, ואחד היה עושה קולות של יללות תנים. בעלי היה בצד של הגברים וסיפר לי שמישהו ניגש אליהם וביקש מהם להיות בשקט כי זה לא מתאים ומפריע לאנשים מסביב, והתשובה שהוא קיבל בחזרה הייתה: “אל תשגע אותנו, תן לנו להשתגע בשקט” 😊 בעלי שישב שם והתבונן מהצד, התנסה באותו רגע בדיוק בעבודה הזו -לא להילחם עם המציאות, לא לנסות לשנות אותה אלא פשוט לסבול את המצב כמו שהוא -בנחת!
יש תרגיל שבעלי עושה מדי פעם עם הילדים, רק בשביל לפתח את מידת הסבלנות אצלם. הכללים: יושבים בשקט בתנוחה נוחה, נושמים בשקט ולא זזים. פתאום למשל, יכולה לגרד הרגל אבל הרעיון הוא שצריך להתאפק ולא לעשות את הפעולה הכי אינסטינקטיבית שיש- לגרד ברגל. פשוט ‘נושמים לתוך הגירוד’ ומחכים, ובאיזשהו שלב זה עובר. זו דוגמה להרבה מאוד מצבים בחיים שבהם אנחנו נדרשים לאותה סבלנות- פשוט לנשום לתוך הסיטואציה ולהמתין, בסוף זה פשוט עובר.
השימוש במידה הזו נדרש לא רק כלפי אנשים אחרים, אלא הרבה פעמים כלפי עצמנו. כמה סבלנות נדרשת כדי לתת לעצמנו עוד הזדמנות ולא להתייאש מהניסיונות הכושלים והמטרות הלא ממומשות שלנו.
רבי נחמן נותן לנו כמה עצות טובות לעבודה על מידת הסבלנות, גם כלפי עצמנו וגם כלפי אחרים. הוא מסביר שמידת הסבלנות בעצם קשורה לכל המידות הטובות: ותרנות, הארת פנים, השלום, האחווה הרעות האהבה, והיא בעצם המפתח לכל המידות הללו. כלומר אין סיכוי לעבור את החיים האלה בנחת ובמנוחה בלי לעבוד על המידה הזו. אגב, במאמר מוסגר ראוי לציין שלפי רבי נחמן עיקר החיות וההישרדות שלנו בתקופה שלפני ביאת משיח היא על ידי עצות טובות- “תקנני בעצה טובה מלפניך”.
אז התנאי המקדים לעבודה הזו ולכל הנושא של עבודת המידות בכלל, הוא לא לתת למציאות החיצונית לבלבל אותנו. אנחנו בעצם עובדות עם הלב- עבודה מאוד פנימית, ולכן אנחנו צריכות להיות מאוד סלקטיביות ולא להכניס ללב הזה שלנו כל מציאות חיצונית שאנחנו נתקלות בה. רק ברגע שאנחנו מבינות שהמציאות והעולם מנוהלים על ידי בורא עולם, ודרך המציאות הזו הקב”ה מדבר איתנו אז אנחנו יכולות להתחיל ולהתבונן על מה שקורה ולעשות את הבירור – מה להכניס ללב, למה ראוי ונכון להגיב ולמה לא, וגם מהי הדרך הנכונה להגיב.
עצה אחת של רבי נחמן: “יסוד גדול בסבלנות ששום דבר לא יהיה אצלו חוב שמוכרח לעשות דבר זה, כי אם לא אז תמיד יהיה מבוהל ומבולבל מאוד כשלא יעלה בידו לעשות מה שרצה” ומוסיף “איך שעושים עושים, ובלבד שלא לעשות רע”. הוא גם מביא את דברי הגמרא בהקשר הזה: “דברי רבי ישמעאל- דברי תורה לא יהיה עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן”.
ננסה להסביר את דבריו. לחץ ועצבים הם הרבה פעמים תגובה להנחה שמשהו חייב לקרות או להתבצע ואם לא אז חלילה יקרה משהו. זה מבלבל את האדם ומוציא אותו מיישוב הדעת. לכתחילה צריך להתנהל בעולם מתוך ההבנה ששום דבר הוא לא מוכרח המציאות- לא מחויב. ולאחר מעשה, כלומר אם רצית לעשות משהו ולא עשית, לא צריך “להיתקע” בזה ולהתמקד בפספוס או בכישלון. צריך ללמוד לקבל את זה ולהמשיך הלאה. זה בעצם שולל את גישת “הכל או כלום”, כי זו גישה לא בריאה לחיים שמייצרת לחץ ומובילה לייאוש. זה בדיוק ההפך מסבלנות. לפי רבי נחמן, הרבה מהאנשים שהתרחקו מאמונה, מהקב”ה ומחיי תורה ומצוות, הם אנשים שחיו בגישת “הכל או כלום” וברגע שלא הצליחו לעמוד בסטנדרטים הנוקשים שהציבו לעצמם, ויתרו על הכל רק בגלל הייאוש והאכזבה שלהם מעצמם.
עצה נוספת שרבי נחמן נותן היא שמחה בכל דבר קטן – מכירות את המשפט-“מעט זה גם טוב”? בימי רביעי יש לנו שני שיעורים ברצף בליקוטי מוהר”ן עם רוני אילון הירש (שהוא במקרה גם בעלי) ואח”כ עם הרב נתן כהן. היה בשיעור האחרון בחור שהסגנון שלו מאוד כנה וישיר, והוא אמר מתוך ההתלהבות שלו – “בואנה הרבי נחמן הזה, כל משפט שלו זה סרט בורקס” 😊 למה הוא בעצם עשה את ההשוואה הזו? כי אלה משפטים שנחרטים בזיכרון כמו משפטים מסרטי בורקס? אולי…..
העצה הבאה היא לא להתעקש שהמציאות תתאים את עצמה למה שאתה חושב שצריך לקרות. זה אנחנו מבינים שצריך המון גמישות בכל מערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים ועם דעות אחרות משלנו. זה חשוב במיוחד למשל בזוגיות. נשים מאוד דעתניות עשויות לגלות שבן הזוג כבר לא מביע את דעתו יותר. יש לנו שיעור שבועי על זוגיות ושלום בית עם הרב בועז בצלאלי, והוא אומר שאחת הדרכים להכיר ולבנות זוגיות טובה ובריאה היא לשתף אחד את השני בדעות וההשקפות שלנו על דברים גם כשהן שונות, וללמוד לקבל ולהבין שזה בסדר שלא תמיד מסכימים. זה נכון לגבי יחסי אנוש, וזה נכון לא פחות גם במערכת היחסים האישית שלנו עם הקב”ה ועם המציאות שהוא מזמן לנו.
אני רוצה להביא לדוגמה עוד סיפור מהביקור שלנו בציון של רבי נחמן. מישהי הגיעה פתאום עם טייפ והתחילה להשמיע שם מוזיקה. היא הפכה את עצמה לדי ג’יי של הציון. האינסטינקט שלי היה להתרגז, אותי אבל אמרתי לעצמי שאני יושבת אצל רבי נחמן, ואני לא יכולה להיות שתלטנית ולהתחיל להגיד לכולם מה לעשות. אז ניסיתי להיות סבלנית ולהתבונן בה קצת. לנסות לדון אותה לכף זכות, ופשוט הצלחתי להבין שהאישה הזו פשוט בדיכאון והמוזיקה הזו עכשיו מחייה אותה.
ועוד קצת מעלילותינו בציון של רבי נחמן. בדר”כ אנחנו מקפידים לא לעשות שם פעילות חברתית- הפרשות חלה וכד’, כדי לא להפריע לשאר המבקרים. דבר אחד שאנחנו כן עושות שם יחד כקבוצה זה לומר את התיקון הכללי. הרבנית ימימה מזרחי מביאה פירושים על הפרקים של התיקון ואנחנו קוראות יחד את הפרקים. לרבנית ימימה יש קול מאוד עדין אז היא חייבת מיקרופון, ובכל זאת היא ממש משתדלת לעשות את זה בשקט ככל שניתן.
הייתה שם מישהי שניגשה אליי והתחילה לומר לי “אני רוצה להגיד לך משהו אבל באמת לתועלת”. מיד הבנתי שמדובר בביקורת ובאותו רגע רציתי לומר לה “לא תודה”. ידוע שתוכחה לא מתאימה לדור שלנו. כי אם הדברים לא באמת נאמרים מלב אוהב ונקי ולתועלת, אז התוכחה לא מתקבלת אלא רק מזיקה. רבי נחמן אומר שזה כמו להזיז משהו מסריח. כל עוד לא מזיזים אותו אז לא מרגישים את הריח אבל ברגע שמזיזים אותו אז זה הריח מתפשט ועולה למעלה, כלומר זה רק חושף ומדגיש את הסירחון של האדם שחוטף את הביקורת.
ממש השתדלתי להתאפק ואמרתי לעצמך- “הנה מגיע הביזיון שלך, קבלי אותו באהבה”. ממש השתדלתי, והקשבתי לכל מה שהיה לה לומר, אבל הייתי חייבת לעקוץ אותה קצת בחזרה. אמרתי לה שגם אני יושבת פה בציון ומלאה בדינים וביקורת על כל מה שזז. והוספתי- “את יודעת, הסתכלתי על תלוש המשכורת שלי חודש אחרי חודש וראיתי שבשום מקום לא קיבלתי תוספת תשלום על ניהול העולם. בסוף התעצבנתי והתפטרתי ואפילו על פיצויי פיטורין ויתרתי”. ניסיתי לומר לה שזה בא ממקום שמבין אותה ואת מה שהיא מרגישה. היא הסתכלה עליי קצת בהלם, חייכה אליי ואמרה: “את יודעת אני יושבת פה בציון ואני ממש מתפללת על זה….. שלא כל דבר יפריע לי”.
המידה של הסבלנות נבנית מתוך ההרפיה- “הרפו ודעו כי אני ה'”. רבנו אומר אל תתעקשו ואל תחשבו שהכל הוא מוכרח המציאות. דעו שיש מי שמנהל את העולם.
יחד עם זאת יש נקודה שחשוב מאוד להתייחס אליה. אנחנו מדברים הרבה על הכלה של המציאות והמוכנות להסכים לה ולקבל אותה, אבל יש מקרים יותר קיצוניים וקשים ובזיונות חמורים. צריך לזכור שיש מצבים שבהם צריך גם לדעת להתגונן מפני מציאות מאיימת, והשם מצפה מאיתנו גם לדעת להגיב כשצריך. זה לימוד נפרד שצריך לעשות- מתי יש להגיב ומה הדרך הנכונה לעשות זאת.
נסיים באחת העצות הכי ידועות של רבי נחמן ביחס לעבודה הרוחנית שלנו, שכוחה יפה גם לגבי עבודה על הסבלנות- התבודדות! דרך כל מאורעות החיים הקב”ה בעצם מנסה אותנו לראות לאן אנחנו בורחים- האם אנחנו בורחים לייאוש גידופים נקמה נטירה מחלוקת, או שאנחנו בוחרים לברוח אליו? מה זה אומר לברוח לקב”ה? להרים עיניים למעלה ולדבר איתו.
בפרשת ויגש- יהודה נמצא בצרה כי הוא חושב שהמשנה למלך מצרים תפס את אחיו הצעיר בנימין. מה יהודה עושה? בפשט, הוא כאילו מתחיל לספר למשנה למלך מצרים (שהוא למעשה יוסף) את כל המאורעות הקשים שעברו עליו ועל משפחתו. אבל פרשנים מעירים את תשומת ליבנו למילים שיהודה בוחר להשתמש בהם- “בי אדוני”, האמירה הזו היא בעצם פנייה של יהודה לקב”ה, וזו בעצם סוג של התבודדות של יהודה. הוא מדבר עם המשנה למלך מצרים אבל בפנימיות הוא מדבר עם הקב”ה ומספר לו על הצרה שלו. הצרה היא בעצם רחמים שירדו מהשמיים, כי משמיים יורדים רק רחמים וחסדים, אבל בצמצום של העולם הזה זה נראה לנו כדין. העצה למצב כזה היא לספר לקב”ה על הצרה הזו, ולמה? כי העולם נברא בצירופי אותיות. כשאנחנו מספרים על הצרה שלנו אנחנו מעלים את כל צירופי האותיות לקב”ה, והוא מסדר את כל הצירופים של האותיות מחדש. ה’צרה’ הופכת ל’צהר’ שדרכו תגיע הישועה שלנו. אנחנו בעצם מוסרים לקב”ה את כל החיים שלנו ומבקשים שיסדר את כל הצירופים מחדש לטובה.
מתוך שיעורה השבועי של נורית אילון הירש –
שמתקיים בימי שני במדרשת אשירה בשעה 19:30