בשבת קראנו את פרשת “לך לך”. אברהם הוא אב האומה ואנחנו הצאצאים שלו. זאת אומרת שהגנים התובנות והניסיונות שלו נמצאים בגנים שלנו וזורמים בדמנו. עשרת הניסיונות שהוא עבר הם מודל ודגם לניסיונות שעובר כל אחד מאיתנו בחייו. הציווי “לך לך”, הוא אחד מהניסיונות הללו. לפי פרשנות חסידית משמעות הציווי “לך לך” הוא- לך אל עצמך! לפנימיות שלך! לכאורה מה הכוונה ללכת אל עצמי? הרי אנחנו חיים את עצמנו כל הזמן. לשם מה מגיע ציווי אלוקי, שמיועד לאברהם ולכל צאצאיו אחריו, על עניין שלכאורה הוא מצב קיומי פשוט? רבי נתן אומר על זה- “לך לך היינו שתלך לך, לעצמך, דהיינו לעצם האמת שלך המושרש בך. שרק זה נקרא ‘אני’ כשאדם מדבר על עצמו, וכן רק זה נקרא ‘אתה’ כשאני מדבר אליך. היינו שבכל הילוכך בגשמיות ורוחניות תלך רק לך לעצמך, לעצם נקודת האמת המושרש בך ולא תסתכל על שום הסתות ופיתויים של השקר המחשיך……”.
כלומר אנחנו מבינים שאנחנו לא באמת “חיים את עצמנו”, כי אם כך הקב”ה לא היה צריך לצוות את אברהם אבינו על כך. השם שלי, מקום המגורים שלי, המשפחה שאליה נולדתי- כל אלה אינם ה’אני’ האמיתי שלי. כמו בציווי לאברהם אבינו- ארצך, מולדתך, בית אביך הם מציאות חיצונית, הדמיה מסוימת שנבראה בשבילי, אבל הם אינם ה’אני’ המהותי. אפילו המחשבות, המידות, הטבעים המולדים, והרגשות שלי אינם באמת אני, והעובדה היא שאנחנו יכולים להבחין ולהתבונן בהם. יחד עם זאת, ההתבוננות בכל המאפיינים הללו שלי והניסיון לעבוד איתם, לשחרר אמונות, אחיזות ותפיסות ישנות לגבי הזהות שלי, זהו התהליך של הגילוי העצמי. הגילוי הזה כרוך בתנועה מתמדת, בכניסה פנימה. הציווי הנצחי הזה של הקב”ה אומר שלחיפוש הזה אין סוף. הידיעה שלי את עצמי חייבת להיות ידיעה שמתחדשת וממשיכה כל הזמן. לטבע האנושי יש נטייה יותר אל הנוחות, אנחנו הרבה פעמים מעדיפים להישאר במקום. לעומת זאת התנועה – ההליכה המתמדת דורשת מאמץ. אנחנו נדרשים כל הזמן לרכוש תובנות וידיעות חדשות, אבל גם להיות מוכנים לשחרר אותן כדי לעבור לשלב הבא. מדובר בתהליך אינסופי של גילוי!
אני זוכרת משפט אחד שניסחתי וכתבתי כשחזרתי בתשובה, לגבי התהליך שעברתי. כתבתי שלחזור בתשובה פירושו להרגיש שאני עומדת על סף האישיות שלי וקופצת ממנה למקום בלתי נודע. זה מה שמבקש הקב”ה מאברהם אבינו, פשוט להתחיל ללכת, אפילו בלי לדעת לאן – “אל הארץ אשר אראך” נאמר בפרשה, בלי לציין מהי בדיוק אותה ארץ.
מה אנחנו יכולים ללמוד מהניסיונות שאברהם אבינו עבר? איך זה רלוונטי עבורנו ועבור החיים שלנו? חז”ל אומרים שכל מי שיש בידו שלושה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו- עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפלה. לפי חז”ל, הקשר בין שלושת התכונות הללו היא ביטול הישות- שהאדם מבטל את עצמו בפני הקב”ה. כלומר בזכות הביטול בפני הקב”ה, אברהם אבינו הצליח לעמוד בניסיונות שעברו עליו.
מה הקשר בין ביטול הישות לבין עמידה בניסיונות? חז”ל מלמדים אותנו שכשאדם עומד בניסיון אז יש לו ‘הסתלקות המוחין’. כלומר הדעת של האדם לא מיושבת. הוא לא חי ומרגיש את האמונה שלו בקב”ה, ועלול להרגיש רחוק ממנו. בניסיון העקידה של אברהם נאמר- “וירא את המקום מרחוק”, שכביכול התחושה במצב של הסתלקות המוחין היא ריחוק, לכאורה, מהקב”ה. כדי שאדם יוכל לבטל את עצמו הוא צריך תחילה להתבונן אל תוך עצמו. ייתכן שהוא לא מבין את המציאות ואת הניסיון שהוא עובר, או שהוא חושב שהמציאות צריכה להיות אחרת. אף על פי כן הוא צריך להיות מוכן לשחרר את התפיסות שלו לגבי עצמו ולגבי המציאות, ולקבל באהבה את רצון השם. אז הוא יכול להסתכל על המציאות בעין טובה, ללמד עליה זכות ובאמצעות זה להתגבר על הניסיון ולצאת ממנו. אנחנו בעצם צריכים לרצות לבחור לראות את הטוב, כי זו המלחמה שלנו. שנזכה לעשות את זה ולנצח!