אנחנו קוראות השבוע את פרשות ‘בהר’ – ‘בחוקותי’ .
בפרשת ‘בהר’ כתוב “וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר” – שש שנים תעבדו את האדמה ובשנה השביעית – שמיטה – לא עובדים את האדמה. מה עניין שמיטה להר סיני? מדוע קוראים לפרשה “בהר”?הקב”ה מדבר אלינו בשפה מדהימה; אנחנו בעוד שבועיים על הר סיני, מקבלות תורה בחג השבועות. הקב”ה אומר לך, בדרך אל ההר, אל קבלת התורה, אל החופה שלך, אל הבריאות שלך, אל השמחה שלך… את חייבת לחוות “שמיטה”, להגיד- איבדתי שליטה, המושכות נשמטות לי מהידיים, הקב”ה רוצה ממני עכשיו משהו שאיני מבינה כלל מה הוא. לימוד השמיטה הוא לימוד כל כך הכרחי בדרך שאת עולה לאיזשהו מקום.
“מי יעלה בהר ה'”?, שואל דוד המלך – כולנו נעלה, מי לא רוצה לעלות למקום טוב? אבל “מי יקום במקום קודשו”? – מי יודעת לקום אחרי שנפלה? – אומר דוד המלך – “נקי כפיים ובר לבב”, ואני מוסיפה, ונשבר לבב. רק מי שליבה נשבר וידעה לקום,לאסוף את שבריו ולהמשיך ללכת במעלה ההר, היא תזכה להגיע אל הפסגה ולקבל את התורה.
למדנו שהימים שעד ל”ג בעומר הם ימים של שברון לב, של שמיטה. ליום ל”ג בעומר קוראים “הרופא לשבורי לב” – לב הם ל”ב ימים מפסח עד ל”ג בעומר, בהם הכל נשמט מבין הידיים. למי? לר’ עקיבא ואשתו רחל שמסרו גוף ונפש על התורה ואיבדו את כל מה שהיה להם – את כל 24,000 התלמידים שהעמיד. ואז, בל”ג בעומר, שפסקו למות כל תלמידיו, הוא קם לחפש תלמידים חדשים והוא מוצא רק חמישה.. אבל אילו תלמידים ענקיים הוא מוצא – ר’ שמעון בר יוחאי, ר’ מאיר בעל הנס… ענקי עולם.
אז למה הקב”ה ברוך הוא נותן ואז לוקח? בשביל “יהי שם ה’ מבורך”. מה זה המבורך הזה? בשבת קוראים בפרשת בחוקותי – כל הברכות שבעולם, וגם הקללות, נמצאות בפרשה זו. אומר הקב”ה, ברכה אמיתית באה רק אחרי שכרעת ברך, אחרי שנפלת והיה לך כל כך קשה לקום. מה שבא בקלות הוא קללה, מה שבא בהורדת ברכיים הוא כזו ברכה, מפני שכשאת מתכופפת את מקבלת כזאת רכות. “ברכה”, אומר הבן איש חי, זה ב- רכה – ברוך, פתאום את רואה את הכל ברוך. כשכל נראה לך כזו קללה נוראה, אומר הקב”ה, דעי לך, החיים הם ברכה, אבל ברכה שכל הזמן מצריכה פענוח. כשאני כורעת ברכיים ונופלת במעלה ההר ואז מתרוממת – מה אני מרימה איתי? ברכה אמיתית היא אחרי שאיבדת שליטה ולמדת שמיטה – השם, אני לא מבינה מה את רוצה אבל ממשיכה ללכת אתך..