אלפי מלאכים | הר’ ימימה מזרחי
אנחנו בשבוע שבו הצעקה הגדולה של ט”ו בשבט של האדמה שיולדת, נפגשת עם הצעקה הענקית שעולה במתן תורה בהר סיני. בפרשת יתרו.
השבוע השופר של מתן תורה, הקול הגדול של טוווו זה הקול של ט”ו בשבט, והרבי מרוז’ין היה אומר לתלמידים שלו: אתם לא שומעים את קול השופר של טווו בשבט?.
זה יום הדין, זה יום ראש השנה על המשפחתיות על הזוגיות, על הפוריות, חז”ל אומרים- ראש השנה לאילנות. ואומר השם משמואל ל”איילוניות”- איילונית זו אחת שחושבת שהיא לא תלד כבר, בגלל הגיל או בגלל כל מיני בעיות רפואיות. ראש השנה לאילנות- אפילו מי שחושבת שמזלה בפוריות חס ושלום כבר נעול.
הכל יוולד לך אם רק נשמיע קול. ואני אדבר היום על הקול הנשי המהמם הזה. ואנחנו נצרח על זה היום כמה שנרצה, מפני שככה אנחנו בוראות דברים בעולם. כתוב שבכל יום יוצאת צריחה, בת קול מהר חורב, הר סיני וצועקת לאנשים “אוי להם לבריאות מעלבונה של תורה”. כי הוא ידע כמה אישה בחיים שלה עלולה להיות מותקפת, ואם היא תחנוק את הקול הזה ולא תצעק, יצטרכו לעבור עליה כל כך הרבה שנים עד שהיא תעז ותגיד בקול עייף me too.
ה’ רוצה שנשמיע קול, יש מהלך בשחמט שתמיד היה נראה לי הכי לא קלאסי בעולם. אבא שלי היה יושב איתי שעות ומשחק איתי שחמט. והכל כל כך קלאסי, אפילו כשאוכלים מישהו זה קלאסי. ואז יש מהלך גס, קוראים לו הצרחה שהוא באמת משהו כמו צריחה נורא נורא גדולה כי המלך בשחמט זז משבצת אחת לכל צד. אסור לו לזוז הרבה, הוא מלך! ופתאום במהלך אחד מזיזים אותו לצד שני ואת הצריח לפה.
כי לפעמים צרחה. ולפעמים צריך את הצעקה הענקית הזאת בעולם, וזה בסדר. ואין אישה שלא צורחת וזה ככה. השוביניזם רוצה שהגברת הראשונה תראה כמו בובה ממוזיאון השעווה, חנוטה. תפסיקו להיות חנוטים.
הרבי מסדיגורה המדהים כותב על ט”ו בשבט: “חמישה עשר בשבט ראש השנה לאילן ואנשים רגילים להגיד חמישה עשר בשבט, אומרים את זה מהשפה ולחוץ מבלי להתעמק במחשבות ולשאול את עצמינו מה יום מיומיים..”