השם של השיעור השבועי שלנו נקרא עבודת הלב ע”פ ליקוטי מוהר”ן והחסידות. למה בחרנו לקרוא לו כך? כי עיקר עבודת השם שלנו בדור הזה היא עבודת הלב. הכוונה היא שאם בדורות קודמים תיקנו חלקים אחרים בקומת האדם, בדור הזה מה שיש לנו לתקן זה את קומת הרגש שמשכנו בלב. כתוב בזוהר הקדוש על הפסוק- “ויוותר יעקב לבדו” שזה רמז לגלות של הדור האחרון, והגלות האחרונה הזו איננה גלות קולקטיבית. “לבדו” הכוונה לכל אדם בתוך ליבו פנימה- כל אחד עובר את הגלות הזו שכרוכה בהתמודדות עם העצב, הפחד, החרדות, הייאוש, הריקנות, השעמום. זו עבודת הלב, עבודת החיים שלנו.
אנחנו נמצאים היום בסוף השנה האזרחית (2018) ובהקשר הזה אני רוצה להתייחס לנצרות שנושאת עימה לכאורה את בשורת הברית החדשה. אבל רק לכאורה! הנוצרים מנסים לטעון שלעם היהודי היה סך מסוים של הזדמנויות שהוחמצו, ולבסוף הקב”ה התייאש מהם. הברית הישנה הסתיימה, והקב”ה כרת כביכול ברית חדשה עם הנוצרים.
המחלוקת של היהדות והנצרות על העיקרון הזה היא עמוקה הרבה יותר מהשאלה מי הוא העם הנבחר. היא מתייחסת לאופן ההנהגה של הקב”ה בעולם שלו. אחד העקרונות הכי חשובים שרבי נחמן מלמד אותנו הוא- “אין ייאוש בעולם כלל!”. ייאוש איננה אופציה בתכנית הבריאה של הקב”ה. נשמתו של יהודי היא נקייה וטהורה במהותה תמיד, וישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. לפיכך גם הברית עם ישראל היא לנצח נצחים. לא יכולה להיות ברית חדשה, כי הקב”ה לא מוותר עלינו, ולא מתייאש אף פעם מאף יהודי ולא מעם ישראל ככלל.
אחרי חטאו של אדם הראשון, הוא בוחר להסתתר מפני ריבונו של עולם. הפסוק מציין שהקב”ה כביכול מחפש אותו ושואל- “אייכה?” הרי ברור שהקב”ה ידע איפה הוא נמצא, אז מה פשר השאלה הזו? לאורך הדורות חז”ל הציעו לא מעט פרשנויות לכך.
הפרשנות האהובה עליי, שהיא גם רלוונטית לשיעור שלנו היום היא – “אייכה” – היכן אתה? למה ברחת ממני? אם נפלת או חטאת מי אמר לך שאתה צריך להתבייש ולהסתתר ממני? הקב”ה אומר לאדם הראשון, ולכל אחד ואחד מאיתנו שהוא מכיר טוב מכולם את טבע האדם והמציאות שלתוכה הוא נברא. האדם מועד לנפילות וטעויות. אבל מי אמר שהתגובה לחטא צריכה להיות הסתתרות, בריחה, התרחקות? הרי כל המטרה בבריאת העולם היא שהאדם יכיר במציאותו של הקב”ה בעולם, שיגלה אותו בכל ההסתרות. אנחנו יודעים כהורים שכשילד עושה טעות התגובה הראשונית שלנו היא רחמים גמורים. הקב”ה פונה אלינו באותו האופן, ושואל אותנו- למה אתם לא באים אליי? אני אסדר לכם את הבעיות.
אז איפה נמצאת הטעות שלנו? יש משהו בחטא שגורם לנו להזדהות איתו עד כדי כך שאנחנו חושבים שפגמנו במהות שלנו. שהטעות השאירה באישיות שלנו, וביחסים שלנו עם הקב”ה רושם שלא ניתן לשנות ובטח שלא למחוק. אנחנו בעצם משליכים את אופן ההתנהלות של מערכות היחסים האנושיות שלנו על מערכת היחסים עם הקב”ה. למשל, אם היו לי יחסי חברות ואהבה עם מישהי ומשהו בקשר נפגם, קשה לנו מאוד לנקות את הלב. קשה לנו לסלוח ולשכוח, לפתוח דף חדש וחלק.
בדר”כ התגובה הטבעית שלנו היא נפילה לעצבות, לייאוש, לאכזבה עצמית קשה, אולי לפעמים להאשמת אחרים. המצב הזה נקרא בחסידות- ‘קטנות המוחין’. אנחנו מרגישים פתאום כל כך מגושמים, מבוישים ולא ראויים אז אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים להעיז פנים ולפנות לקב”ה. אבל זו כאמור לא התגובה שהקב”ה מצפה לה. הוא רוצה שנשוב אליו- זה חלק מהרעיון של תשובה.
לרבי נחמן יש תורה שלימה שנקראת “איה מקום כבודו” (תורה מ”ח, ליקוטי תנינא), וזו לשונו- “והכלל אהובי אחי חזק ואמץ מאוד ואחוז עצמך בכל הכוחות להישאר קיים בעבודתך ואל תחוש ואל תסתכל כלל על כל הנ”ל וכיוצא בזה ואם אתה רחוק מאוד מאוד ממנו יתברך ונדמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה כנגד זה תדע שאיש כזה שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק את עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה לשם יתברך היא גדולה ויקרה מאוד מאוד ואפילו נקודה קטנה מאוד שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים ופרסאות בעולמות עליונים.
וצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם לבלי להניח את מקומו- דהיינו מעט מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה וזכור דבר זה היטב כי תצטרך לזה מאוד כשתתחיל קצת בעבודת השם. כי צריך עקשנות גדול מאוד מאוד להיות חזק ואמיץ לאחוז עצמו ולעמוד על עומדו אף אם מפילים אותו בכל פעם, כי לפעמים יש שמפילים אחד מעבודת השם כידוע, ואף על פי כן עליו לעשות את שלו לעשות מה שיוכל בעבודת השם….ואל יניח עצמו ליפול לגמרי חס ושלום כי כל אלה הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבור בהם לפני שנכנסים בשערי הקדושה”.
אי אפשר לקבל מדליה בלי לעבור קודם מסע טירונות. אנחנו הסיירת מטכ”ל של הדור האחרון- לפני הגאולה. תרקדו, תשמחו, תמחאו כפיים, תמצאו מעט טוב כדי לחזק את הנפש ולשרוד את המסע הזה.
באחד הביקורים שלי אצל הבעש”ט הקדוש, נכנסתי לציון בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר (ידעתי שיהיה שם שקט בשעה הזו) ורק רציתי איזה מסר קטן, איזו נחמה. פתחתי שם את אחד הספרים ונתקלתי במשל שזעזע וצמרר אותי. אני בוכה מהסיפור הזה בכל פעם מחדש. אבל כשמעמיקים בו מבינים שהוא מכיל בתוכו בדיוק את העצה הזו- בזמנים של קושי לא לברוח אלא לשוב, לשוב אל הקב”ה. המשל הזה מופיע בספרו של הבעש”ט על התורה, בפרשת ואתחנן, אני עושה שינויים קלים בנוסח כדי להקל על ההבנה שלנו:
“משל לסוחר אחד שהיה בים והיה סוער הים והולך למעוד עד סכנת מיתה. אז הסוחר עמד בתפילה שיינצל בזכות אשתו הצנועה. והיה שם גוי אחד עובד עבודה זרה והוא התפלא זה שהסוחר התפלל בזכות אשתו. אומר לו אותו היהודי בשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה. ואמר זה הגוי אני אלך ואפתנה. ואיזה אות אתה מבקש ממנה? השיב לו אותו סוחר יהודי שיש לה טבעת אחת חשוב על ידה….. והסכימו לאיזה קנס שייתן כל אחד סחורתו לזה המנצח. והלך אותו גוי אצלה לפתות אותה ולא יכול להתקרב אצלה כלל. וחזר ובא אליה כמה פעמים ולא השגיחה עליו, עד שסחר את שפחתה לגנוב ממנה טבעת זה בכמה תחבולות שעשה ועלתה בידו. ובא אותו סוחר יהודי בספינה ריקנית לביתו. ובשמוע האישה שבעלה מגיע אז קישטה את עצמה ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה שהיה ביניהם מאז ומקדם וכל זה לא נכנס באוזניו. והייתה תמהה עליו ולא ידעה על מה ולמה זז מחיבתה ואהבתה ובא עמה לביתה ולבו בל עמו.
וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג רק הבעל כסות ולשון שינה (הבעל התחפש למלח והנהיג את הספינה). והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה והתחננה מזה המלח שייתן לה מעט אוכל להשיב את נפשה ואמר “אם תנשק אותי אזי אתן לך” וכך עשתה בהכרח. ואחר כך תבעה לתשמיש וכו’. ויהי היום באה הספינה לחוף הים וזרקה הספינה וקפצה ליבשה וביקשה אוכל ומצאה שני אילנות אחד שהאוכל ממנו נעשה מצורע ואחד שהאוכל ממנו מתרפא מצרעתו. ולקחה זה בתרמילה עד שבאה לבית המלך בדמות איש…. הוצרך שם לרפואה הזו והיא עשתה הרפואה ונתנו לה הון רב וחזרה לביתה. ומצאה לבעלה והתרעמה עליו מה שעשה לה ששילחה מביתו לבד בספינה עם מלח אחד מכוער. והבעל שמח בלבו על גודל תרעומותיה וצניעותה וחקר הבעל וימצא הדבר ששקר ענה בו הגוי שגנב את טבעתה והתברר הדבר ואז עשו בו שפטים”.
מסביר הבעש”ט את המשל הזה כך: הסוחר היהודי זה הקב”ה, האישה הצנועה זה נשמות ישראל, וכמו שהיא הייתה במצב של פיקוח נפש על אותה ספינה, כך נשמות ישראל במצב של פיקוח נפש כי הן מורעבות לעונג רוחני אמיתי ולא מקבלות אותו. הסטרא אחרא הוא שמנסה לפתות את היהודי. אבל כמו שהאישה שבה לבעלה ואז הוא קיבל אותה בחזרה, ככה כשיהודי חוזר לקב”ה אז הוא אומר לו- אני הייתי שם בכל הנפילות העוונות והחטאים. לא נתתי כוח לקליפה להפיל אתכם, זה אני הייתי שם בעצמי.
השאלה הגדולה שנשאלת- אם הכל בידיו של השם יתברך, איפה הבחירה שלנו? הבחירה היא איפה הדעת שלי מונחת לנוכח מצב כזה או אחר? איך אני בוחרת להתייחס למציאות הזו שאני נמצאת בה, ומה העמדה הנפשית שלי כלפיה? האם אני בורחת לייאוש עצבות ורחמים עצמיים, או שאני שבה אל ה’ יתברך ומנסה לשקם ולתקן בעזרתו.
הרב ברייטר מחדד עוד נקודה חשובה בהקשר הזה של הבחירה ‘לשוב’ וזו לשונו (מתוך מאמר על נושא התשובה): יסוד החמישי לידע כי בכל עליה ועליה כל חרטה לתשובה אשר מתעוררת בקרב האדם, אם חושב אז האדם שבוודאי יהיה איש כשר מעתה, ובוודאי יעשה כך וכך, ידע שמחשבה כזאת מעורבת היא מכפירת ‘כוחי ועוצם ידי’ וגוררת עימה אח”כ עצבות והתרחקות. כי חושב הוא כי בידו הוא והמלכות שלו הוא וכי ראוי הוא עבור מחשבה טובה אחת אשר באה אליו התעוררות מלמעלה להתקרב….”
כשאנחנו מצליחים אנחנו חושבים שזה בזכותנו, וכשאנחנו נכשלים אז אנחנו מתייאשים כי זו אשמתנו. אבל אם אנחנו זוכרים שהכל מגיע מאת הקב”ה אז ההכנעה הזו מאפשרת לנו לא להתפעל לא מהצלחה ולא מכישלון.
וממשיך הרב ברייטר: ואין לו שום עצה כי אם לקבל עליו לעשות טוב ולבקש מהשם יתברך שלא ירחיקהו על כל פנים מתפילה ותחנונים. וכי על כל מה שיעבור עליו יזכור מיד בעצה של תפילה אשר יסודותיה בהררי קודש לגלות כי הכל ביד השם יתברך ובידו לגדל ולחזק לכל וכמו שכתוב “וחנותי את אשר אחון”- היינו מי שיבקש זאת מידי את אשר אחוננהו, כי יזכה לדעת הזה שאין שום ייאוש בעולם כלל כי כל מיני ירידות מאיתו יתברך בחסד וברחמים לקרב ולא לרחק ועל כולם צריכים כי אם להרבות בתפילה ובתחנונים בין קודם הניסיון בין לאחר הניסיון ואף אם חס ושלום נכשל בו במזיד או בשוגג באונס או ברצון”.
כשהמשיח יבוא הוא יראה לכולנו איך כל מה שעברנו היה בעצם לטובה ובהשגחה מהשם יתברך. מה אנחנו צריכים לעשות- להחזיק חזק ולא להתייאש.