עשרים ושמונה שערים
מאת : רמהבורשטין
פרק 1- שער הגאווה
אני זוכרת חלום שחלמתי עשרות פעמים. לא תמיד כחלום עצמאי. הרבה פעמים היה משתרבב לחלום אחר. אני יושבת בתוך מזחלת שלג או אולי סירת קנו, וטסה לאורך שביל של חול דק, זהוב וטובעני.
הדרך מישורית. בשני הצדדים קירות, כמו באוג’ה.המזחלת שלי מתנענעת מצד לצד, מעיפה גרגרי חול במערבולת אבק.
אני לא מצליחה לאזן את הגלישה, והחרטום שוקע בחול ומאט לי את הקצב.
גופי נחבט בקירות ואינני מצליחה להרגיע את הגלישה. הכול נע באי סדר שאין לו סוף, ואז פתאום אני מתייצבת, נוסעת חלק, לא טובעת בחול ולא נהדפת. משום מקום מגיעה יציבות.
אני שולטת לחלוטין על התנועה, או שלא בדיוק שולטת, אולי נשלטת, מרפה מהאחיזה המהודקת, מהשרירים המתוחים.
כמו גולש שאוחז בגל של מים או אולי מדמה לעצמו שהוא אוחז. ואז מציפה אותי בחלום תחושה שהכול בשליטה וכל הגרגירים במקומם כמו חיילים. הכל בסדר ואין מה לדאוג, אפילו שהטיסה מהירה מאוד, הלב פועם בסדר מופתי ונפלא.
אני אוהבת את התחושה הזו, מתגעגעת אליה, חפצה בה, אך גלוי וידוע שדרך ארוכה תעבור עד שאטעם טעמה של תנועה נכנעת, לא משתלטת, רק זורמת.
* * *
קוראים לי רותי, בת 30, עם נמשים ולא משנה מה אני אעשה, בסוף תמיד אהיה שמחה.
כל חיי לחש לי קול תקיף שאני פצע פתוח, חשבון לא סגור. תמיד הרגשתי את החלל הזה בקירבי כאילו אני חסרה איבר אחד.
נכות! זה מה שהרגשתי.
מאז ומתמיד נחפזתי לקצור את שחמד לבי. מעט מאד דברים עשיתי בנחת ובישוב הדעת. טיפוס כזה שמתקשה לדחות סיפוקים, לא ממש בוגרת, לא ממש עמוקה, מתקשה להפנים את העובדה, שלעיתים העולם והאנשים בו פועלים בניגוד לרצוני.
לפני אחת עשרה שנה חשבתי שאת חשבון הנפש אפשר לדחות מהיום למחר, גם לחודשיים, והיה עולמי צר ומוגן, נעים ולא קוצני, כמו חתול על גג של מכונית, מתלטף בקרני השמש.
אני מחליקה אל העבר, שמתערבב לי עם ההווה ומסמן לי את העתיד.
אחת עשרה שנים של מסע, אשר בסופן אני מוצאת את עצמי בתחילתה של דרך.
כשהייתי קטנה, אמא שלי הייתה מושיבה אותי על ברכיה השבריריות. מיד הייתי מכניסה את אגודל ימין אל הפה ונרגעת.
האצבעות שלי היו עושות דרכן מתחת לשרוול יד ימין שלה. יד קטנה שמטפסת עד למספרים המקועקעים עמוק בתוך הנפש שלה. כל פעם הצבע שלהם היה שונה. פעם ירוק ופעם אפור כהה, פעם מן שחור חיוור ופעם סגול דהוי.
אמא הרשתה לי לגעת בכל אחת מהספרות, זה היה כמו רגע קירבה מ