שעון החול הפרטי שלי | שמרית יפת

אני אוהבת לעשות כביסה. ממיינת בזהירות את הבגדים. לבן עם לבן, צבעוני לבד, בגדים עדינים בנפרד.

המכונה שלי לא מרעישה, היא מכבסת וסוחטת בעדינות את הבגדים של ילדיי. המכונה מיטיבה את הכתמים, שוטפת את החול הרך שדבק בגרביים הקטנטנות ומציפה בריח רענן ומתוק את הפיג’מות של האוצרות שלי. רק כדי שאוכל להתערסל ולנשום את ריחם לקרבי כשאבוא לכסות ולנשק אותם רגע לפני השינה. כשמסיימת המכונה את פעולתה, עבודת הקודש שלה, נדלקת בה נורה שאומרת לי: “הביטי בי, אני מוכנה”. אני יוצאת לחצר אל מתקן התלייה ומתחילה לתלות תוך שאני מניחה בעדינות כל חולצה, כל מכנס, כל גופייה.

…ממתינה לקרני השמש החמימה שתגענה בכבסים ולרוח נעימה שתרקיד ותנדנד אותם. השמש מרצדת באורה והרוח מלטפת ליטוף אחרון ובעודי משקיפה מהחלון ומתבוננת על הבגדים של היקרים לי אני קולטת חולצות הקטנות עם הציורים המתוקים לצד חולצות גדולות ובוגרות. חושבת על כך שעד לא מזמן אלו האחרונות היו מנת חלקנו- שלי ושל בעלי בלבד. מפנימה פתאום את שינויי הזמן שמתחוללים, נוגעים ומתגלים בי דרך כביסה ריחנית מתנדנדת ברוח.

השבוע נפגשתי ושוחחתי לסירוגין עם מספר נשים, אימהות לילדים בגילאים שונים. הופתעתי לגלות כי הנושא המשותף שצף ועלה אצל כולן היה הכמיהה והגעגוע אל העבר. אצל הצעירות התעורר הרצון לחזור לתקופה טרום הילדים או אפילו לתקופת הדייטים והחיזורים מצד בן הזוג שלימים הפך לבעל שלהן. אצל המנוסות יותר, התשוקה שגאתה הייתה לחזור לזמן בו הילדים היו קטנטנים. לחוות את החיים שוב אך עם הניסיון מרובה התובנות והלקחים שהצטברו אצלן. המקשר בין שתי המאווים הללו הוא געגוע אמיתי ועמוק לדברים קסומים וטובים שהיו מנת חלקנו וקיבלו מימד אחר, שונה במציאות החיים העכשווית שלנו.

אז איך בעצם נגיע לאיזון? מה סוד הקסם של אהבת הזמן והמקום הנוכחי בו אנו מצויות? חווית הלמידה שצברנו בחיים היא המשמעותית בחיינו. הצורך המתעורר שלנו להשתנות לאור התמורות שהחיים מזמנים לנו (והם מזמנים.לטוב ולפחות טוב) הם הם אבני הדרך והמסד למה שאנחנו היום ולמה שעוד נהיה בעז”ה בעתיד. אין קיצורי דרך למקום שבו אנו עומדות בו היום. חובתנו וזכותנו לעבור את משוכות החיים אותם בעמל רב השגנו בעבר , לדלות מתוכם מים מפכים ואיתם להשקות את ההווה בו אנו מצויות ומתוך כך להגיע להתבוננות והשקפה אל פירות העתיד. מצאתי תשובה נפלאה שכתב הרב אורי שרקי ביחס למשמעות מושג הזמן ביהדות. כך כותב הרב: “הזמן הוא היחס בין האדם לעולם. הקב”ה מעל כל הזמנים וצופה על כל הדורות. גם נשמת האדם מחוברת אל כל ההוויה מראשית עד אחרית”. יש בנו משהו נשגב ונפלא בהיותנו בעלות נשמה. היכולת הנשמתית האצורה בנו המאפשרת לנו לחבר בין עבר להווה ועתיד ולחוות אותם בעוצמה וכחטיבה אחת שלימה בחיינו. באורות התחיה פיסקה כ”ו כותב הראי”ה קוק זצ”ל על היחס הנכון לכמיהה לעבר הנהדר והנעדר למול המתהווה מחדש בחיינו: “אחרי המגרעות הרבות, שאנו רואים בדרכי חיינו הכלליים בדורנו בכלל ובארץ ישראל בפרט, הננו מוכרחים להרגיש שאנו נולדים מחדש, מתחתית המדרגה הננו הולכים ונוצרים עוד הפעם כימים מקדם. כל הרכוש הרוחני של העבר הולך ונבלע לכאורה במקורו, ויוצא הוא בפנים חדשות, מקוטנות הרבה בכמותן, אבל רעננות מאוד ועלולות לצמיחה גדולה, מלאה חיים עזיזים באיכותן. הננו קרואים לעולם חדש מלא זוהר עליון, לתקופה חדשה שתעלה בחוסנה על כל התקופות גדולות הערך שקדמו לה…”

נלמד עצמנו להיוולד כל יום מחדש. נחדש מבטנו מתוך הכרה בערכו הרב של הרכוש הרוחני שצברנו ושזכינו בו בדין לאורך השנים !

שמרית יפת | מעצימת נשים ואימהות צעירות ובוגרות. מנחת סדנאות וקבוצות שיח ושיתוף “אמא אל אמא”