חיפוש

שומרת שבת-פרק 1

מיומנה של בעלת תשובה:

חיפשתי שקט. מקום שלי עם עצמי. במשך כשנה השתתפתי בקביעות בסדנת מודעות שכללה לימוד של תורות המזרח, מדיטציה ויוגה. מה שהצלחתי לשמוע היה קולן הרועש והטורדני של מחשבותי הבלתי נלאות. שלוה לא היתה שם. אבל היה רגע בו הקשבתי למשהו אחר שעלה בי. לא רק מחשבה. לא רק תחושה. זה היה בסופשבוע שהתקיים במסגרת הקורס במנזר, בו תרגלנו מדיטציה, יוגה ושתיקה.

שישי אחה"צ. התיישבנו על הדשא ותרגלנו מדיטציה מול שמים אדמדמים של בין ערביים. ואז, בלי הכנה מוקדמת, המורה הוציא חלות, נרות ויין ואמר שנעשה קבלת שבת. קבלת שבת במסגרת ריטריט בודהיסטי במנזר. תוך שתי דקות היתה התארגנות וקבלת שבת מאולתרת – מישהו אמר את הברכה, מישהו קידש על היין, חלה נבצעה והועברה במעגל, ושירי שבת החלו מתנגנים להם כאילו מעצמם. ואני ישבתי שם, במעגל, ובעיני באו דמעות. המילים, המנגינה, הברכות, שום דבר מזה לא היה מוכר לא מהבית שגדלתי בו, לא מהבית שהקמתי אני. שם, במנזר, מול הרי ירושלים, המרחק שלי מכל זה הכאיב לי מאד. והלב כולו המה והתעורר ונכסף. ולא ידעתי למה, ולא ידעתי לאן, ולא היו לי מילים. ברווח הזה, שבת נשקה לי, ברווח הזה השם חיבק אותי, והרגשתי.



יש להודות על האמת – ברגעים האלה אני נמצאת באחת מהנפילות הקשות מאז התחלתי בתהליך התשובה שלי.

בכלל זה תהליך כל כך אישי כל כך עמוק שקשה לתאר אותו במילים. הרבה זמן הייתי עילגת, אבל עכשיו אני מחפשת מילים כדי לחבר בין המימדים השונים בחיי, לחבר בין אז לעכשיו, בין חול לקודש, ביני לבין המשפחה שלי: בעלי, שתי בנותי.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב את מה שקורה לי. כל כך הרבה מילים נכנסות וכמעט כלום לא יוצא החוצה. השם יתברך מעמיד אותי בניסיון קשה, לבד. אמרה לי חברה טובה, בעלת תשובה, "שחיתם יחד, להקה של דולפינים, ופתאום את פנית לכיוון אחר, לבד." כמו כל החיים שלי. תהליכים לבד. מעולם לא הייתי כל כך לבד. מעולם לא הייתי כל כך ביחד. ישתבח שמו.

איזה מילים אפשר למצוא בשביל לתאר. איך אפשר בכלל להסביר. צריך? לא בטוחה. לו יכולתי פשוט להיות עם מה שקורה, לשחרר את כל מה שכבר לא מתאים בשבילי. אבל אני עדיין לא שם. יש קליפות. יש פחד. אני רואה אותו משתקף בעיניים של אנשים מסביבי, איך אני משתנה להם.

ואני יודעת שהם צודקים, אני משתנה ללא הכר. לא אותה בת, לא אותה אמא, רעיה, חברה, אחות..

דמעות שוטפות אותי עכשיו משילות את מעטה הגאוה של "הכל בסדר". "אין שום יאוש בעולם " אני כבר יודעת. לשברירי שניה אני יודעת משהו אחר, נשטפת. אתמול בשבת, אחרי בית הכנסת, ברגליים עייפות על הספה, קוראת, זרמים חמים בעורפי מלטפים את הקודקוד ואני עוצמת את עיני מבקשת מהפחד שלא יחסום אותי מהאור ששוטף אותי בעדנה, כמו לפני שבוע בבית הכנסת, איך הבחנתי באור הגדול, ראיתי אותו ואותי בתוכו. אבל רוב הזמן אני דורכת. במקום. מנסה בכל כוחי. נופלת.

בעלי והבנות צופים בטלביזיה. אני בעולם אחר. מפחדת לאבד אותם. ברגעים כאלה, מתגנבת בי מחשבה של היצר הרע, ששוב לחזור לקודם. להתייחס כאילו לא היה. לסגור את החור שבנשמה. לא להבחין עוד במציאותו.


הכל מתפרק עכשיו. הכל צריך להתפרק מאמיתותו. גל מגיע ועוד אחד, שוטפים הכל, אחריהם החול חלק ורך. אופק רחוק ורחב שיכול להכיל הכל, שמיים עליונים נוגעים בשמיים התחתונים והצלולים. והרעש של הנצח, השקט מסביב ורק אוושת הרוח ותנועת המים.

היו לי זהויות והן מתפוגגות. אני משילה אותן ממני ומשלחת אותן בלי הרבה כאב.מי החברים שלי, ואיזו אמא אני, ורעיה, מה אני רוצה וצריכה בחיים, ומה נחשב בעיני ובכלל, ומה אמת ומה לא, ומה מותר ומה אסור.







הרי כל החיים אני מחפשת את האמת. ועכשיו? פתאום באים הקולות – האם אני בסדר? מתקדמת נכון? מספיק טוב? ובכלל, לאן? אני רוצה להיות בקשר כל הזמן עם הא

0 תגובות

הלא לכל שירייך אני לינור/ הר’ ימימה מיזרחי ירושלים של זהב אקנה לך! מבטיח ר’ עקיבא לרחל. הוא התכוון לתכשיט זהב יקר שהיה נפוץ אז, כתר בתבנית ירושלים או בלשון אחרת בתלמוד: “עטרות כלות”. וכך הוא עושה. לא