ריח של סוף | רחל וינשטיין

ריח של סוף. סיכום. פרידה.

בסיומה של שנת הלימודים עברנו את זה שוב ושוב. פרידה מכיתה ב’, פרידה מכיתה ד’, פרידה מגן. כל כך הרבה פרידות וסיומים חששנו שזה לא יגמר.

בכל מסגרת שבה חגגנו סיום ופרידה נזכרנו מה היה. התרגשנו ואולי הזלנו דמעה.

והנה משה פותח בדברי הסיכום והפרידה. ההתחלה של הסוף. ומשה מספר מה היה.

תמיד ממרחק של זמן, דברים נראים אחרת. המרחק נותן פרופורציות. מאפשר לבחון את הדברים בנחת.

המקרה ההוא שנורא הרגיז אותי – אכן מרגיז? או שקצת הגזמתי?

לפעמים גם ממרחק של זמן הדברים נראים לנו מרגשים ומרגיזים כפי שנראו באותו רגע. אולי כי אכן כן הדבר. יש דברים בגו. ולפעמים זה מסיבה אחרת – שפשוט לא הצלחנו באמת לצאת מן התחושה החזקה של אותו רגע. לא באמת גדלנו. לא באמת התבגרנו.

אחד הכלים להתקדמות נפשית ורוחנית היא ההתבוננות הזו לאחור. הבחינה המחודשת, ברגע של שקט, לאחר שעבר זמן מה, של הנקודות בזמן שכבר היו.

מידי פעם אני עושה את זה עם הילדים. הלוואי שעשיתי יותר.

מה עשית היום? איך הרגשת? למה בכית/שמחת/צחקת/כעסת? ואיך זה נראה עכשיו? מתחת לשמיכה? על הכרית הרכה?

תמיד זה מרגש אותי מחדש איך ילדה בת 5, ילד בן 4 מסוגלים לראות דברים אחרת לאחר כמה שעות. או שלא. לפעמים הצפת המקרה מחזיר אותם לאותו מקום בדיוק.

לפעמים גם אנחנו, כמבוגרים, גם כן לא מצליחים לראות דברים ממרחק.

הזמן, ביכולתו לשים מרחק ולרפא. אך לא תמיד…

אני זוכרת שפגשתי חברת ילדות ופטפטנו, העלינו זיכרונות. וגיליתי שחלק מן החוויות שאצלי היו זכרון מן העבר, אצלה היו טריות וכואבות.

נדהמתי. למרות שעם כל הכנות, יש דברים בחיי שגם כן היו בעבר ורגשותיי טריים בעניינם כאילו הם קורים בהווה.

משה מזכיר בפרשה את חטא המרגלים. אחד הסיפורים הקשים ביותר בתולדות עם ישראל. עד היום אנחנו משלמים את החוב הזה.

משה היה שם. זה היה מזמן – לפני 38 שנה! יתכן שהזיכרון עוד כואב וטרי. העם לא היה שם. כמעט כל מי שהיה נוכח בחטא מת במדבר.

מה העם לוקח מן הסיפור?

מה משה מנסה להעביר להם?

לכאורה הסיפור ידוע. מה הלקח החדש הנלמד מן החזרה?

ראשית, אולי החשיבות שבדברי הסיכום. ההסתכלות הזו לאחור. בחינת הדברים מחדש. לראות את הידוע באור חדש.

השבת הקרובה מכונה שבת חזון. לראות.

ההבנה שמה שעובר עלי עכשיו יראה אחרת בעוד זמן מה.

וגם ההבנה שיש דברים שגם לאחר זמן יישארו טריים, חשובים, משמעותיים.

ואולי גם ההבנה שבשביל להתקדם הלאה, צריך לקשור את החוטים. לסגור מעגל.

לקחת צעד אחורה ולהתבונן, לראות.

0 תגובות