"יִתֶּן לְךָכִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא"
(תהליםכ, ה)
"מבשרי אחזה א-לוה" – על עבודת ה’בלידה[1]
רבותכבר נכתב על הכנה ללידה מזוויות שונות ומהיבטים שונים. אני לא באתי לחדש או להוסיףדבר. מהמקום האישי שלי חיפשתי את הדרך לחבר בין הלידה לבין עבודת ה’, ואני מבקשתלשתף את הקוראות במה שמצאתי, מתוך ניסיוני בעבודה כתומכת לידה וכמדריכת הכנהללידה, ומתוך חוויותי האישיות בלידות שלי. לא באתי להטיף או לחנך. מי שהדברים יגעובליבה, יהיה זה שכרי.
לידההיא אירוע בלתי נתפס בעוצמתו. משהו לא מוסבר קורה שם. יעיד על כך הצורך של נשיםלספר את סיפור הלידה שלהן שוב ושוב, בכל במה ובכל אוזן קשבת שרק ימצאו.
אתההיריון והלידה ניתן לעבור כאירוע פיזיולוגי-רפואי נטו. כך מתייחסים אליו רופאיהנשים, האחיות המבצעות את המעקב, ורוב המיילדות שאיתן אנחנו נפגשות בחדרי הלידה.הם יעשו כל מאמץ אפשרי בכדי לדאוג לכך שנעבור את ההיריון והלידה בשלום.
אבלבתוך נפשנו פנימה – מה מתרחש? יותר ויותר נשים היום לא מסתפקות בכך. הן מבקשותלעבור דרך משמעותית יותר, מעבר למה שיש לצוות הרפואי להציע. אצל נשים רבות מתעוררהצורך בתהליך מעצים, שירוממם את אירוע הלידה, הן מבקשות להעניק לה משמעות פנימית.אחדות מהן יכנו זאת: ‘הכנה רוחנית ללידה’.
גםאני, בבואי ללדת את בני הבכור חיפשתי דרך להפוך את הלידה לאירוע מכונן ומעצים.תיארתי לעצמי איך ארגיש את נוכחותו של הקב"ה ברגעים הגדולים, ציפיתי לחוש אתהעוצמה בכל רגע. ומה מצאתי? מצאתי תסכול גדול, ופער עצום בין הציור הרוחני שלהלידה לבין המציאות הכואבת. מאוחר יותר, בבואי להדריך נשים לקראת לידה, גיליתישהפער הזה רווח במחוזותינו. נשים רבות מתייאשות מלכתחילה מ’הלידה הרוחנית’,ומשדרות סלידה וריחוק מהמקום הזה. ‘הלידה הרוחנית’ נותרת מעין סטריאוטיפ עמום שלפריקיות רוחנית, או במילים אחרות:
"…איןלי כוח לשום קטע, טבעי זה כבר מזמן לא הקטע שלי. לגמרי ההפך. (את מכירה את הווֹרטשאפידורל הוא התיקון של חטא חווה? לא משנה, בקיצור…) בצירים כואב לי ואני מקללתכל מה שזז, אז כדאי שהם יעברו כמה שיותר מהר. אני מתה מפחד שהלידה תעבור בשלום, כךשאין לי שום פנאי רגשי לכוונות מיותרות. כל הקטעים הרוחניים מתאימים לנשים הקדושותומה שנותר לי זה להעריץ אותן, ומדי פעם לפנטז שאני מתקרבת לקרסוליהן…"
כמונשים רבות, גם אני מצאתי את עצמי במטוטלת שבין הפנטזיה על לידה משמעותית, רוחניתונעלה, לבין המצב שבו אני נמצאת בזמןהלידה: כואב לי, קשה לי, מפחיד אותי , נמאס לי, מרגיז אותי – והרשימה יכולה עודלהוסיף ולהתארך…
לנוהנשים, התסריט הזה מוכר גם במחוזות החייםהאחרים, ולא רק בלידה. לכולנו מוכר הפער בין העיסוק היומיומי בזוטות (כביסות,בישולים, ניקיונות, ילדים, מריבות…) – לבין פנטזיות על חיים קדושים ונעלים.
מכאןהתחלתי לחפש: מה עושים עם הפער הזה? איך ניתן למצוא את ה’ כאשר אנו נשאבות עמוקלמטה – לתחושות של פחד, כאב, תסכול, כעס וטרדות? איך נוכל להפוך את הלידה לחוויהמשמעותית, רוחנית ומעצימה ממקום כן ואמיתי?
התחלתיאת המסע בהתבוננות בשחקן הראשי של הלידה. לכאורה, הלידה בלעדיו הייתה הרבה יותררוחנית ופשוטה, ורק הוא נמצא שם ו’מפריע’: הוא מכאיב לנו, מותח אותנו, לעיתיםמתסכל אותנו, הוא מפתיע בכל מיני תזמונים לא צפויים, מתיש אך גם מפעים ביכולותיוובביצועיו הכבירים. אין מנוס ממנו, לא משנה לאיזה סטריאוטיפ היית מתייגת את עצמך -טבעית,אפידורלית או קיסרית. זהו הגוף שלנו.
מבשריאחזה א-לוה
הלידה מתרחשת בגוף, ומתאפיינת בתחושות גופניותחזקות ביותר, והבולטת שבהן היא – הכאב. הכאב נוכח בלידה בין אם נבחר להכיר בקיומו,ובין אם נבחר לנסות להיפטר ממנו באמצעות משככי כאבים שונים. על כך אין ויכוח.
אולם לצד הכאב, קיימת תחושה גופנית חזקהלא פחות. בן זוגו ההופכי של הכאב, הריהו העונג. ובניגוד לכאב, שבולט באופןדומיננטי בלידה, העונג זוכה לתפקיד מכריע במעמד אחר: זהו המעמד של ראשית ירידתהנשמה לעולם, המעמד המאפשר יצירת חיים חדשים בעולמינו – זמן הייחוד שבין אישלאישה.
הקשרהמיוחד שבין יחסי אישות ללידה הוא נושא נרחב, מהיבטים שונים. מומחים בתחום הלידה(מישל אודנט, אינה מיי גסקין ואחרים) כבר הצביעו על המאפיינים ההורמונלייםהמשותפים לשתי ההתרחשויות הללו. העובדה הפשוטה היא ששתיהן מציינות את תחילתו ואתסופו של תהליך אחד: הבאת תינוק לעולם. לא בכדי בחר מלך מלכי המלכים להוריד נשמותלעולם בדרך זו. המסע המופלא, המתחיל בהפריה שבין הזרע והביצית, ממשיך בעובר הרוקםעור וגידים ברחם האם, ומסתיים בפתיחת רחם האישה וביציאתו של תינוק – מתרחש כולובגוף. החוויות החזקות שלו הן העונג בראשיתו, והכאב בסופו. זוהי הדרך בה בחרהקב"ה להפיק את ‘האירוע’.
ישנשים שחשות אכזבה רוחנית בלידה. הן רואות כיצד דווקא ברגע כה גדול, רגע ירידתהנשמה לעולם, בו נמצא ה’ בכל רגע – הן נשאבות אל תוך הגוף, אל תוך החומר, אל תוךטרדות העולם הזה. אך התחושות האלו הן כה טבעיות. אלו התחושות העומדות בבסיס הדרךבה רצה מלך מלכי המלכים להביא את הנשמה לעולם. אילו רצה הקב"ה, הוא היה מורידאת הנשמה לעולם בתפילת נעילה של יום הכיפורים או באמצע תיקון חצות. אך לא. ה’ בחרלהוריד נשמה לעולם דווקא אז, בשעה שהגוף משווע ליחס, בשעה שהוא לא נותן מנוח ולאמרפה – דווקא אז הנשמה, אשר מכסא כבוד חוצבה, תרד לעולם.
במדרשמופיע, שה’ נתן את התורה לנו ולא למלאכי השרת, דווקא בגלל הגוף שלנו, משוםשהעיסוק בו מושך אותנו לקטנות של ההווה, לטרדות של החיים, לכאב ולפחד. משם אנומקיימים את השליחות שלשמה הגענו לעולם. משם אנחנו מצליחים להאיר את המקומותהחשוכים ביותר והנמוכים ביותר, שם אפשר למצוא את דבר ה’ המדבר אלינו, לכל אחד ואחדמאיתנו.
בחווייתהלידה אנו נשאבות עמוק עמוק אל המקום ה’פרימיטיבי’ שלנו, אל המקום הקטן, החומרי,והילדותי שלנו – ודווקא משום כך הלידה היא הזדמנות אדירה בשבילנו, הנשים, למלא אתשליחותינו כאן בעולם. עוצמת התחושות והרגשות איתן אנו נפגשות בלידה, לא מאפשרת לנולברוח מעצמנו, ולא מאפשרת לנו לזייף התקשרות לאיזו אידיאה רוחנית למעלה מהמדרגהשלנו.
לפניהכל, ריבונו של עולם מדבר אלינו בלידה דרך בשר הגוף, הכלי לנשמה, ולכן משם יתחילהמסע שלנו. "מבשרי אחזה אלו-ה", דווקא מתוך הקשבה מכוונת ועמוקה לצרכיהגוף ולמקומות הנמוכים והארכאיים ביותר שלנו, מתוך הקשבה לילדה הקטנה הצועקת מתוכיבזמן הלידה.
להיותהאימא של עצמי
רגעלפני שאנו הופכות לאמהות, אנו הופכות גם לילדות קטנות, הכי קטנות שרק אפשר. רגעלפני שאנו מתמסרות לטיפול באהבה עד אין קץ ברך הנולד, אנו זקוקות לטיפול הכי מסורותובעני שרק אפשר – בגופנו אנו ובנפשנו השברירית. הגוף שלנו צועק אלינו, משוועליחס מצידנו, ממש כמו תינוק קטן. ואנחנו כמו אמהות צעירות, נבוכות וחסרות אונים,שלא יודעות מה עושים עם התינוק הקטן והצורח שרק נולד, מנסות להרגיע את הגוף החסרישע שלנו, בדרך של ניסוי וטעייה, בהקשבה עמוקה, בדיוק כמו שמנסים להרגיע תינוק.אנו הופכות לאמהות של עצמנו.
מדהיםלראות כמה רב הדמיון בין הדרכים בהן בוחרות נשים כדי להירגע בזמן צירים לביןהאופנים השונים בהם תינוקות נוטים להירגע: על ידי שימוש בתנועה, מגע, קולות, שירהומים.
בזמןהצירים אני הופכת לתינוקת קטנה וחסרת ישע, הזקוקה להרגעה. אני מנענעת את עצמי, כמושמניעים תינוק. עיסוי ומגע מרגיעים אותי, כמו את התינוק הקטן שמשווע להיות עלהידיים. אני משמיעה קולות ושרה לעצמי, כמו שמשמיעים שיר ערש לתינוק. המים מלטפיםאותי, ממש כמו האמבטיה המרגיעה ומרפה תינוק. בזמן הלידה אנו רגישות מאוד לאנשיםשסביבנו, אנו מזהות מיד נוכחות של מי שאינו מתאים לנו, ואנחנו מתכווצות מיד, אםנכנס איש צוות שאין לנו אמון בו – בדיוק כמו תינוקות.
הגוףשלנו, השחקן הראשי של הלידה, מדבר אלינו כמו תינוק קטן. ואנו, רגע לפני שנהייהאמהות לתינוק שייולד לנו, הופכות לאמהות של עצמנו. אנחנו מקשיבות, דואגות, מטפלותונענות לצרכיה של התינוקת שמדברת מתוכנו.
ההקשבהלתינוקת הקטנה שבי לא נוצרת רק עם תחילתה של הלידה. היא מתפתחת עוד בזמן ההיריון,כאשר עם ההתייחסות לעובר המתפתח בתוכי, אני מתייחסת למעשה גם לתינוקת הפנימית שבנפשי.כך כותבת המיילדת האיטלקית ורנה שמידט:
עבורהאישה המצפה ללדת התינוק, על אף היותו זר בגופה, הוא קודם כל חלק ממנה, מגופה,מדמיונה, מאישיותה, מהאינסטינקטים האימהיים שלה, ומנשיותה. במובן מסוים, התינוקהוא כאיבר פנימי שלה.
עלידי טיפול וטיפוח התינוק שטרם נולד, היא מטפלת ומטפחת חלק מעצמה, את החלקהאינטימי, האינסטינקטיבי, המקבל, הארכאי ביותר שלה, אשר מתעורר בחזקה כתוצאהמנוכחותו של התינוק בגופה. עקב כך, אישה ותינוקמגשימים ישות אחת: האישה האימהית
בטרםהתינוק נולד, הוא נסתר בתוך גופנו, איבר בתוכנו. רק התנועות שאנו חשות ונוכחותהבטן הגדולה טורחות להזכיר לנו את קיומו הנסתר מן העין. עוד בזמן ההריון, אנומתחילות להיות אימהות, והשאלות מציפות: מה מבקשת התינוקת הקטנה שבי? אילו צרכים ישלה? האם אני נענית לצרכיה או משתיקה אותם? לְמה אני זקוקה כדי לפרוח, לשמוח, ולהרגישחיונית ובריאה? ואם אני מרירה, מתוסכלת, מפחדת מהלידה ומגידול התינוק – מה ירגיעאותי? מה חסר לי?
כךגם לקראת לידה: האם נכון לי להיעזר במשככי כאבים שונים? מה יעזור לי להפוך אתהלידה לחוויה טובה יותר, מעצימה יותר, בריאה יותר? לאילו אנשים אני זקוקה שיהיואיתי בזמן הלידה? על שאלות אלה, רק אני, האישה היולדת, יכולה לענות. אף אחד לאיכול לעשות את מסע הבירור האישי הזה במקומי.
פיתוחההקשבה העצמית עוד בזמן ההיריון, בונה את ההכנה הטובה ביותר ללידה. כדי להיותמסוגלות להקשיב לצרכי גופנו ונפשנו בזמן הלידה, עלינו להתחיל את התרגול עוד בזמןההיריון. תרגול של הקשבה עצמית עוד בזמן ההיריון, יהפוך את ההיריון למשמעותי ובריאיותר, ואף את הלידה לשלמה, בריאה ונכונה יותר עבורנו.
פיתוחההקשבה העצמית יוצר גם את ההכנה הטובה ביותר להורות. כדי להיות אימא המסוגלת למלאאת צרכי ילדי, אני צריכה ללמוד להקשיב לעצמי ולדעת למלא את צרכי שלי. לאחר הלידה,כאשר אנו שקועות בנתינה שאינה נגמרת, לא ביום ולא בלילה, אנו חייבות לדאוגשהבאר שלנו לא תתייבש, שתמיד תהיה מלאה במים, להרוות את הצמא הפיזי והרוחני שלנוושל הניזונים מאיתנו. פיתוח של הקשבה עצמית עוד במהלך ההריון הוא חלק מבורך שלשאיפה זו.
פתיחתהרחם בלידה – פתיחת הבית הפנימי שלנו
מדרש ויקרא רבא עורך השוואהמדהימה בין רחם האישה לבית:
הדא הוא דכתיב "ויסך בדלתים ים בגיחו מרחם יצא" (איובלח). רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא – רבי אליעזר אומר: כשם שיש דלתות לביתכך יש דלתות לאשה, הדא הוא דכתיב "כי לא סגר דלתי בטני"(איוב ג); ורבי יהושע אומר: כשם שיש מפתחות לבית כך לאשה, הדא הוא דכתיב"וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה" (בראשית ל); רבי עקיבא אומר: כשםשיש צירים לבית כך יש צירים לאשה, הדא הוא דכתיב "ותכרע ותלד כינהפכו עליה ציריה" (שמואל א ד)
(ויקרא רבה (וילנא) פרשה יד)
בזמן ההריון, דלתות בית הרחםשלנו נעולות. למעשה, מבחינה אנטומית רק בזמן ההיריון צוואר הרחם של האישה סגור.סגירת הדלתות בזמן ההיריון נועדה לאפשר את בניית הבית. צוואר הרחם הסגור מאפשרלעובר להתפתח ללא הפרעה, כשהוא מוגן ממזיקים ומזהמים. במקביל לתהליך זה הולך ונבנהגם הרחם, הבית הפנימי של האישה.
עם פתיחת הרחם בלידה, נפתחות דלתות הבית הפנימי שלנו. (הפתיחההזו יכולה ללבוש צורות שונות: כדרך הטבע, באמצעות פיטוצין, או גם על ידי מנתח,שהוא שליח ה’.) לא רק תינוק יוצא לאוויר העולם בלידה, גםאנו נולדות מחדש. בכל לידה ולידה משהו עמוק בתוכנו נפתח, אנו נפגשות עם עצמנובמלוא העוצמה. ואיך אנו יכולות להיפגש עם העוצמה הגדולה הזאת שנפתחת בלידה? איךאפשר להיפתח לבית פנימי דווקא בשעה שאנו שקועות כל כך עמוק בכאב ובפחד, בשעה שאנוחשות כילדות קטנות, וכל דבר קטן מוציא אותנו מהכלים?
הפתחהגדול בלידה טמון דווקא במקום שממנו היינו רוצות להיפטר. באותו המקום המקטיןאותנו, הגורם לנו לשקוע עמוק, בתוך המקומות הנמוכים ביותר שלנו – דווקא שם טמוןהאור הגדול המחכה לנו בלידה. הפליא לתאר זאת הבעל שם טוב, שהשווה בין מצבה של אישהבהיריון לבין אדם המגיב בבריחה לצרות העוברות עליו:
כמו שכתוב בשם הבעש"ט, על הפסוק "מן המיצר קראתי":כי הבורח בעת צרה הוא כאשה עוברה, שכל מקום שבורחת – העיבור עמה. כן כל עצבשצריך להיות – נולד תולדות מזה, כמו שכתוב "בכל עצב יהי’ מותר". אינוצריך לסלק עצמו מזה, רק למצוא העזר והתולדות תוך המיצר. זהו שכתוב "וישב כו’",וכתיב אחר כך "אלה תולדות יעקב כו’" – והוא ללמד לכל בנ"ישלעולם נמצא הרפואה תוך המכה. ועל ידי הכינוס, שמאספין כל הכחות אל הפנימיות – אזאמת מארץ תצמח. ואחר כך רואין כי כולם ישא רוח כו’ הבל כנ"ל:
(שפתאמת, וישב [תר"מ])
בזמןכה גדול כמו רגע הלידה, ה’ מדבר אלינו מתוכנו, מתוך התחושות הגופניות הרבותוהרגשות הסוערים והמציפים. אם רק נפתח את ליבנו אל עצמנו, נגלה אוצר גדול של כוחפנימי אמיתי המחכה להיוולד ולצאת לעולם.
‘לךאמר ליבי’ – שער התפילה
בזמןההיריון והלידה מזדמנת לנו האפשרות לצאת למסע. במסע הזה מתגלה אלינו דבר ה’ מכלפינה בחיינו, בכל עצב וכעס, בכל תסכול ופחד. מתוך הקשבה אמיתית וכנה למדרגה בה אנינמצאת עכשיו, ולא מתוך שאיפה להתקשר לאידיאה רחוקה שבה הייתי רוצה להיות. אנו,הנשים הכורעות ללדת, נתקלות בעיכובים רבים בדרך להשגת חוויה מעצימה ונעלה בלידה.טרדות ישנן לאין ספור: ‘כואב לי’, ‘קשה לי’, ‘אני מתה שזה יגמר כבר’, ‘אני מפחדת’, ‘לא רוצה להיותאימא’, והרשימה עוד ארוכה. שם, בכל, הטרדות והעיכובים, טמון האוצר הממתין לכל אישהבבואה ללדת. היכן שמחשבותיך משוטטות – שם מדבר אליך הקב"ה, שם טמונה העצמההמחכה לך בלידה, שם המפתחות לישועות ולצמיחה. משם, מתוך דבר
Comments