חיפוש

רגע, מה אמרת? | רחל וינשטיין

פעם, לפני שנים רבות, כשהייתי צעירה, הייתי מתווכחת. אתם מכירים את הוויכוחים הלהוטים של גיל הנעורים? שבאיזשהו שלב כבר לא זוכרים איפה התחלנו, אבל מסיימים בסימן קריאה גדול והמון אדרנלין? וברור שאני צודקת והשני לא מבין כלום. אבל בעצם מה הוא אמר? אני לא ממש בטוחה.

אז אמנם זה כבר לא קורה באותה תדירות, אבל מידי פעם זה עדיין קורה.

בפרשה שלנו יש וויכוח סוער, מחלוקת גדולה.

חז”ל מביאים את מחלוקת קורח ועדתו כדוגמת המחלוקת שאינה לשם שמים, אפשר לדון בשאלה מה טענו קורח ועדתו והאם זוהי טענה אמתית או לא.

אבל המשנה במסכת אבות לא מתעסקת בשאלות הללו.

האם זה היה לשם שמים? אם כן, סופה להתקיים. אם לא, כמה שהטענות יכולות להיות צודקות וחכמות, זה לא ילך. סופה שלא להתקיים.

ואני תוהה, כשאני מתווכחת, איך אני בודקת אם המחלוקת היא לשם שמים.

מול מחלוקת קורח ועדתו עומדת מחלוקת בית שמאי ובית הלל. היא המחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. ובה מכריעים בדרך כלל (כמעט תמיד) כבית הלל.

למה כבית הלל? יש לכך הסבר בגמרא: מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן

הלכה כבית הלל כי הם הקשיבו לדברי בית שמאי, חשבו ודנו בכל הצדדים, ולאחר מכן הכריעו. מתוך כבוד לדעתם של בית שמאי. ולא רק שהקשיבו, הם גם הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם.

לאחרונה הייתה לי שיחה עם חברה על כך שיש אנשים שאומרים כל הזמן “לא חייבים לקבל את דעתי” אך כל השדר שלהם הוא שדעתם היא האמת החד משמעית ללא ספק וללא עוררין.  לפעמים אנחנו כל כך מנסים לקבל את דברי חברינו, אבל לא באמת מצליחים.

התרבות המערבית המודרנית, הדורשת קבלת האחר ואת דעתו יכולה ליצור שיח מנומס של קבלה. זה די מתבקש כי הרי אנחנו לא באמת מכבדים תמיד את דעתו של האחר. אך “חובה” לכבד.

הקשבה אמתית לדעת האחר היא מעבר לניסוח המנומס והפוליטיקלי קורקט המקבל לכאורה את דעת האחר, ולעתים מעדן עד כדי טשטוש את דעתי שלי.

נראה לי שכאשר חז”ל אמרו שבית הלל הקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם הם רצו לומר שבית הלל הקשיבו לבית שמאי באמת. לא רק מן השפה ולחוץ.

ונראה לי שזה אחד המדדים לכך שמחלוקת היא לשם שמים. אם לא אכפת לי מי צודק, העיקר שהאמת תצא לאור, אז אני אקשיב. אחשוב. אבדוק. ולא תמיד אחלוק. לא תמיד אתאמץ להשמיע את קולי. לא תמיד ארוץ להקליד תגובה. ואם אין לי באמת מה לומר אשתוק.

אם נלמד להתאפק, להתבונן ולהקשיב, אז בעזרת השם כשכן נחליט לפתוח את פינו יצאו משם דברי טעם לשם שמיים.

0 תגובות