ראה, לפרשת ראה | רחל וינשטיין

ראה.

ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה.

ראה.

כי כנראה שאפשר לראות.

מה טוב,

ומה לא טוב.

אך אם הדבר נראה לעין -

ראה,

איך זה ששוב ושוב טועים?

הפרשה שלנו פורסת לנו רשת,

מתארת את התנאים המיטיבים,

המסייעים לנו "לראות".

והדגש של הפרשה - המקום אשר יבחר.

שם תזבחון,

שם - ושמחתם לפני ה' א-היכם.

שם.

שם - במקום אשר יבחר ה'.

יחד.

הריכוזיות, המדגישה את המקום אשר יבחר ה', ואת המרכזיות של הביאה למקום הזה כציר בעבודת ה' חוזרת שוב ושוב בפרשת ראה.

כי כדי לראות -

צריך לראות.

לראות את בית המקדש.

לראות את העבודה.

לראות את ההנהגה היושבת שם, בלשכת הגזית.

לראות את העם - שאנו חלק ממנו.

שבא.

עוזב הכל ובא.

שלוש פעמים בשנה.

ובכל פעם שרצה לזבוח.

ובאופן עקרוני היה צריך להגיע גם בעל פעם שאוכלים בשר.

ולמרות שלא צריך בפועל להגיע לבית המקדש על מנת לאכול בשר - צריך לעשות מעשה המזכיר שכך היה ראוי.

לא תאכל את הדם,

הדם - שהיה ראוי שעל המזבח נשפכנו.

כי סעודה, אכילת בשר,

מקומה בתוך הקשר.

של עבודת ה'.

במקום אשר יבחר.

אז לא נאכל את הדם,

ונאכל רק בהמה וחיה טהורה,

שהיה ראוי שתקרב על המזבח.

הפרשה מציגה לנו מבנה של עבודה,

עבודת ה',

מבנה קהילתי.

מבנה ריכוזי.

הביחד הזה - הוא פיזי.

לא וירטואלי.

והביחד הזה מתרחש באתר פיזי -

לא באתר אינטרנט,

בקבוצת ווטסאפ,

לא בפייסבוק או באינסטגרם…

הביחד,

במקום אשר יבחר,

הוא עצמתי כל כך,

והוא אחד הכלים המרכזיים המאפשרים לראות.

לראות נכוחה,

ולבחור בברכה ולא בקללה.

וזה כל חזק ועצמתי אל מול הדור הכל כך לבד,

הכל כל וירטואלי.

שבו חכמת המונים - היא חיפוש בגוגל.

וקהילה הפכה למושג כל כך גמיש.

וירטואלי.

הפרשה שלנו מזכירה את מה שחסר היום כל כך לכל כך הרבה אנשים.

ברמה האישית,

הלאומית,

וברמה האוניברסלית…

מפגש חי. קהילה פיזית.

מקום. אשר בחר ה'.

עם כל מה שכלול בכך.

שנזכה במהרה בימינו לעלות תדיר למקום אשר יבחר.

ושנצליח בינתיים ליצור ביחד אמיתי,

סביב ציר של עבודת ה'.

שבת שלום!