פתק לכותל/ בת-שבע
היא יורדת מקו 1 ועולה אל הכותל.
רוח קרירה של תחילת סתיו, עלעלים יבשים, ציפורים נודדות, ז’קט קליל, תיק קטן וסידור. והמון אהבה לה’.
הכותל דליל אנשים. היא בוחרת כסא פלסטיק לבן, מנגבת את שיירי היורה שחצו בו קווים לחים ומתיישבת קרוב. הכי קרוב שאפשר.
היא לא יודעת מה הביא אותה לפה ביום סתווי- סתמי.
לא. אין לה ילד חולה בבית או ילדה מעוכבת שידוך. הפרנסה ברוך ה’ בסדר וגם הילדים.
היא לא כועסת על אף אחד,הבריאות תקינה ואין בעיות קשב וריכוז למישהו.
ובכל אופן, היא באה לפה ויושבת על כסא פלסטיק לבן ששיירי היורה חצו בו קווים לחים, ומרגישה דווקא עכשיו שמתחשק לה לבכות.
היא בוכה אל הכותל, אל האבנים העתיקות שסופגות הכול בדממה ומחכות כבר אלפי שנים יחד איתה, לשופר הגדול.
בוכה ולא מבקשת דבר.
נשים מסביב מתייפחות, צועקות לשמיים ותוחבות עמוק עמוק, בינות אזובים, פתקים מלאי בקשות ודמעות.
והיא בוכה בשקט עמוק שרק הוא יכול לשמוע והשתיקה שלה מדברת אליו יותר מאלף ספרי תהילים ומילים.
בסוף היא מוציאה פתק גדול, ובעט פרקר כחול היא רושמת:
ה’, תודה על זה שאני יהודיה ויכולה לדבר איתך.
תודה שהכול בסדר בבית ויש פרנסה.
תודה שהילדים בסדר ואין עיכובי שידוכים.
תודה שכולם בריאים ושלמים ושמחים.
תודה שאתה נותן כל יום כוח לעשות את מה שצריך.
והדף מתמלא, מתמלא, ועובר לצידו השני, וכולו מלא הודיה ותודה לה’.
כשהיא גומרת, הדף רטוב. היא מקפלת אותו ותוחבת עמוק עמוק, בינות אזובים, פתק ייחודי מסוגו.
פתק תודה לאבא שלה.
Comments