חיפוש

פרשת כי תצא – אמא, הוא טוב או רע? | רחל וינשטיין

בפרשה אנו מצווים לא לתעב את המצרי. (כג: ח-ט)

למה?

כי גר היית בארצו.

בזכות האירוח הנפלא…

הרי השהות שלנו במצרים לא הייתה נעימה, זה לא שמצרים ארחו אותנו בצמר מפנק. ובכל זאת אנו מצווים לא לתעב אותם, להכיר להם טובה במידה מסוימת.

המדרש מסביר שאנו מכירים טובה למצרים על שקיבלו אותנו בארצם, למרות שלפי דברי המדרש המצרים היו אינטרסנטים, “לא קיבלו את ישראל אלא לצורך עצמן”, ובכל זאת עלינו להכיר טובה על כך.

באופן מפתיע, המצרים, שהעבידו אותנו בפרך, והרגו את בנינו, זוכים מצד אחד להרחקה מסוימת ומצד שני להכרת הטוב.

יש פה מעין סתירה פנימית, משהו לא מובן.

אך האם מצווה צריכה להיות מובנת?

מצוות שלוח הקן, המופיעה גם בפרשה זו (כב:ו-ז), הפכה לזירה מרכזית בדיון זה לגבי טעמי המצוות.

מצווה זו, בה אנו מצווים לא לקחת “האם על הבנים”, דורשת מאיתנו מוסריות מסוימת, או רחמים על האם. בדומה לציווי לא לשחוט “אותו ואת בנו ביום אחד”. התורה אינה מנחילה צמחונות, אלא עדינות. תאכלו בשר, אבל ברחמים.

המשנה אומרת שהאומר על קן צפור יגיעו רחמיך  בתפילתו משתקין אותו. (ברכות ה:ג)

מדוע משתקין אותו? הגמרא מסבירה “מפני שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים, ואינן אלא גזרות.”

כאשר אנו ניגשים למצוות, או להנהגת הקב”ה את העולם, האם התנועה שלנו צריכה להיות של ניסיון להבין, או של לקבל את הגזירה? ללא שאלות וללא הבנה?

השפת אמת מסביר שהמשנה מזהירה אותנו מפני השוואת מידת הרחמים של הקב”ה למידת הרחמים המוכרת לנו.

הקב”ה רחמן ומרחם על בריותיו. כולם. עלינו, ועל הציפור, ועל העץ אותו אנו מצווים לא לכרות במלחמה.

איך יתכן שיהיה אסור לנו לומר שהקב”ה רחמן?!?!

כי אכן אין איסור כזה. אך אנו מוזהרים מאד לא לחשוב שאנו מבינים רחמים אלו. אי אפשר לכמת את רחמנותו של הקב”ה, היא אינה “במידה” אלא בחינת גזירה.

כאשר האדם מרחם, רחמים אלו תמיד מוגבלים. מעורבבים. כמו שהאירוח של מצרים היה לטובתם ולא לטובתנו, וכמו שכאשר אנו מיטיבים עם הזולת צמיד יש ערך מוסף. יש שמץ רבב.

פרשה זו קוראת לנו להתעלות. לזכור שהמידות אותן התורה מנחילה הן אותן מידות שאותן האנושות מרימה על נס אבל זה לא אותו הדבר.

הציווי שלא לקבל את המצרים בקהל במשך שתי דורות ואחר לקבלם ולא לתעב אותם מחדד את הדבר הזה.

אנו מצווים לתת למצרים יחס מורכב. ריחוק יחד עם הכרת הטוב. זה לא כל כך פשוט. הטבע האנושי מסתדר טוב יותר עם אמירות חד משמעיות.

כמו שהילדים שואלים אותי “אמא הוא טוב או רע?”

ולפעמים אין תשובה. או שאולי בדרך כלל אין תשובה.

בפרשה זו אנו נקראים להתעלות העל האינסטינקטים הטבעיים שלנו ולהיענות לדרישות המוסר הא-היות.

0 תגובות